הלכות ברכת השחר

סיכום הדף היומי

קכד.

רבי נתן מבאר שהבחירה החופשית של האדם מתחדשת בכל יום, שכן השם יתברך מחדש בטובו בכל יום את מעשה בראשית כדי לעורר באדם רצונות חדשים. מטרת ההתחדשות הזו היא שהארת הרצון תלך ותתגבר, עד שהאדם יזכה להסתכל על האמת לאמיתה ולשוב אליו יתברך.

כדי להשיג זאת, מסביר רבי נתן, תפילת הבוקר בנויה כתהליך הדרגתי. תחילה, בברכת "יוצר אור", אנו מבקשים "אור חדש על ציון תאיר", שהיא בקשה לזכות באור האמת – הארת הרצון המתחדשת עם בריאת העולם. לאחר מכן, בברכת "אהבת עולם", המהווה את בחינת קבלת התורה בכל יום מחדש, אנו מבקשים בינה "ללמוד וללמד", שכן על ידי התורה אנו מצליחים לקשר את כל הרצונות שלנו אל שורש הרצון העליון.

כאן רבי נתן מרחיב ומדגיש את העיקרון העמוק של ביטול הרצון העצמי. הוא מבאר שכלל מצוות התורה שאנו מקיימים נועדו בראש ובראשונה לממש את הציווי "בטל רצונך מפני רצונו". זהו תהליך מעשי ויומיומי שבו האדם מכפיף באופן אקטיבי את רצונותיו הגופניים והטבעיים לרצון ה'. כך, למשל, למרות שרצונו הטבעי והראשוני של אדם בבוקר הוא לאכול מיד, הוא כובש ומבטל את רצונו העצמי וממתין עד לאחר התפילה. יתרה מזאת, אנשים יראי שמים מוסיפים לעכב את סיפוקם כדי ללמוד תורה ולומר תהילים. גם לאחר התפילה, האדם ממשיך לבטל את רצונו בכך שהוא נמנע ממאכלים אסורים, ממתין באכילתו עד נטילת ידיים כדין, ואף מקדש עצמו בדברים המותרים לו. על ידי כבישת היצר ודחיית הסיפוקים הללו פעם אחר פעם, כל פעולה שגרתית הופכת לכלי שבאמצעותו האדם מבטל את רצונותיו הארציים ומקשר אותם אל שורש הרצון האלוקי. משה רבנו, שהוריד לנו את התורה, הוא זה שפועל בקרבנו כדי לחבר ולהעלות את כל הרצונות הללו למעלה.

תהליך מתמשך ועמוק זה של כבישת היצר וביטול הרצון העצמי מגיע לשיאו באמירת קריאת שמע. רבי נתן מתאר רגע עוצמתי זה כ"תכלית הביטול והכלליות ברצון העליון" – מצב של התכללות מוחלטת בבורא, עד כדי בחינת הסתלקות הנפש וביטול הרצון העצמי לגמרי.

מיד לאחר הפסגה הרוחנית של קריאת שמע, אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". רבי נתן מדייק ומציין כי במשפט זה ישנן אכן עשרים וארבע אותיות, ותפקידן הוא להמתיק עשרים וארבעה בתי דינים. מטרת ההמתקה החשובה הזו היא למשוך את ההארה העצומה של הרצון העליון כלפי מטה, אל "הנופלים והיורדים וכל הרחוקים מאד". אותם אלו שנפלו מכיוון שלא הצליחו להתגבר ולכבוש את יצרם, מקבלים כעת דרך המתקה זו את הכוח להתעורר, להתגבר מחדש, ולבטל גם הם את רצונם העצמי מפני רצון ה'.

לבסוף, מסכם רבי נתן, ממשיכים לברכת "אמת ויציב", שהיא ברכת הגאולה, המסמלת את היציאה מכל המיצרים לאחר שהאדם זכה לבטל את עצמו לחלוטין ולהתחבר מחדש לרצון האלוקי.

סיכום הדף היומי בליקוטי הלכות - דף קכד עמוד ב ^[1]

רבי נתן מבאר את סודות התפילה וההתמודדות הרוחנית של כל אדם.

הוא מסביר שחתימת הברכה בקריאת שמע במילים "גאל ישראל"
מבטאת את הפדיון העליון והתמידי מהדינים המתרחש עלינו בכל יום.

על ידי הארת הרצון, נמשך פדיון יומיומי שממתיק את כל הדינים השולטים
ופדיון זה הוא העיקר שפודה ומציל אותנו בכל עת ומבטיח את הגאולה השלמה.

רבי נתן מסביר את ההבדל המהותי בין תפילת הבוקר לתפילת ערבית.
בבוקר אנו אומרים "אמת ויציב", כי הבוקר הוא בחינת התגלות אור האמת והיום.

בלילה אנו אומרים "אמת ואמונה", כי הלילה מסמל את חשכת הגלות ואת ההסתר.

בתוך חשכת הלילה והגלות, עיקר התחזקותנו צריכה להיות להישען רק על כוח האמונה.

מסיבה זו בדיוק מסביר רבי נתן שלא אומרים סדר "קדושה" בברכות הלילה.
המושג "קודש" קשור לבחינת "מוחין ודעת", שהם אור רוחני גבוה שמאיר רק ביום.

בלילה אין התגלות של דעת ולכן אי אפשר להישען על המוחין בשעות אלו, ויש לחזק את עצמנו אך ורק באמונה טהורה, בבחינת הפסוק "ואמונתך בלילות" .

המעבר מברכת הגאולה היומית לברכת "השכיבנו" נועד לספק שמירה הכרחית.

גם לאחר שאדם כבר זכה להארת הרצון ולגאולה, דרושה לו הגנה יתרה בלילה .

כוחות הסטרא אחרא, המכונים גם "מצח הנחש", חוזרים ומתגברים דווקא בחשכה
ומנסים לחתור ולהטיל ספקות באותו רצון קדוש שכבר ניעור והאיר באדם.

לכן אנו זקוקים לברכת "השכיבנו", כדי לזכות לשמירה מהדינים ומאותם כוחות.

לב העניין במאבקם של המתחילים להתקרב אל הקודש נעוץ בספקות אלו ברצון.

לעיתים הם חווים רצון עז, אך לפתע נופלים ומתרחקים עקב "פגם אמונת הרצון".

כיוון שרצונם טרם התבסס לחלוטין, כוחות הטומאה מחדירים ספקות פנימיים בליבם.

הטומאה אינה יכולה לכפור ברצון לגמרי ולבטל אותו באופן מוחלט מן העולם,
שכן צדיקי האמת, כמשה רבנו, כבר נלחמו וגילו את הרצון הטהור על ידי תורתם.

לכן, הנשק היחיד שנותר ליצר הרע הוא להטיל ספק ברצון, ובזה עלינו להילחם תמיד.

סיכום הדף היומי קכה.

רבי נתן מסביר כי שורש אריכות הגלות נעוץ בפגם שהחל עוד בדור המדבר. הערב רב, למרות שראו את האותות והמופתים של יציאת מצרים ומתן תורה, לא יכלו לכפור לגמרי במציאות השם, אך הם נפלו להטלת ספקות ברצון האלוקי. כאשר משה התעכב מעט מן המצופה, הם מיד התנפלו בטענה "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". רבי נתן מבאר שהטלת ספק זו היא שהובילה לחטא העגל, והיא הסיבה המרכזית לכך שאנו סובלים בגלות כה ארוכה מאז ועד היום.

ממשיך רבי נתן ומלמד שמי שחפץ להמשיך על עצמו את "אמונת הרצון", להינצל מן הצרות ולמלא את כל חסרונותיו, חייב לאמץ את מידת ההמתנה. הוא מבאר שעלינו לייחל להשם בבחינת "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'", גם כאשר נדמה שהישועה מתעכבת. רבי נתן מדגיש שעיקר הגלות נובעת מחסרון אמונה, ואף כאשר צדיקים באים ומגלים את רצון השם בעולם, עדיין קיימת סכנה שהאדם ייפול בדעתו ויטיל ספק ברצון זה. הוא מזהיר מפני התגברות הבעל דבר, המנסה לייאש את האדם ולגרום לו לחשוב כאילו אין לו תקווה ופועלו אינו נחשב, וקובע כי מחשבות אלו הן עצמן בחינת הספקות והרעות הקשורות לאריכות הגלות.

כדי להתמודד עם חשכת הגלות, מפרש רבי נתן את סוד תפילת ערבית וברכת "השכיבנו". לאחר אמירת "גאל ישראל", המבטאת את הארת הרצון של הגאולה, אנו מתפללים מיד על הגלות שנמשלה ללילה. רבי נתן מסביר שהדרך להתמודד עם ריבוי הבלבולים של חשכת הגלות היא על ידי השינה – דהיינו, האדם נדרש לשכב ולבטל את דעתו ושכלו לחלוטין. על ידי ביטול השכל המוגבל בשינה, הנשמה זוכה להתחדש בתוך האמונה, בסוד הכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך".

בהמשך לכך, רבי נתן מתעכב על הבקשה "והעמידנו מלכנו לחיים ולשלום". הוא מפרש ש"שלום" הוא בחינת אמונה. אנו מתפללים שגם בתוך חשכת הגלות הארוכה נזכה לשכב ולעמוד בשלום, כך שאמונתנו תתחזק בכל פעם יותר ונינצל מן הספקות. הוא מציין את חתימת הברכה בימות החול, "שומר עמו ישראל לעד", אשר מזכירה לנו כי בזמן אריכות הגלות ובעקבות משיחא "אין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים", ועיקר ההגנה היא בחינת האמונה ושמירתה.

לבסוף, רבי נתן מבאר את ההבדל הגדול ביחס לשבת: בשבת מתגלית באופן מיוחד "הארת הרצון", בחינת "רעוא דרעוין". לכן, עיקר התיקון וההגנה נעשים על ידי השבת עצמה. מסיבה זו, קובע רבי נתן, בשבת אין אנו חותמים בבקשת שמירה כבימות החול, אלא מברכים "הפורס סכת שלום", שכן השבת (שהיא בעצמה בחינת שלום ואמונה) פורסת עלינו סוכתו ומהווה את ההגנה המושלמת מפני ספקות הגלות.

קכה:

להלן הסיכום המורחב והמדויק של דברי רבי נתן מתוך הלכות ברכת השחר (הלכה ה', סעיפים לא-לו),

ברכת השכיבנו כ'גאולה ארוכה'

רבי מסביר שאנו זקוקים ל"גאולה אריכתא מאד", כלומר גאולה ארוכה, שהמשמעות הפנימית שלה היא "שנתחזק מאד בכל פעם בהתחזקות הרצון". הוא מבאר שזהו סודה של ברכת 'השכיבנו' (הברכה הרביעית שאנו אומרים בקריאת שמע של ערבית). רבי נתן אומר שברכה זו נתקנה בדיוק למטרה זו – "בשביל התחזקות הרצון". לכן, הוא מציין עד כמה יפים ונפלאים דברי חז"ל שרמזו כי ברכת השכיבנו היא בבחינת "גאולה אריכתא דמיא" – גאולה ארוכה שאין אחריה הפסק, כיוון שהיא מבוססת על התחזקות רצון תמידית בכל יום מחדש.

ברכת 'ברוך ה' לעולם' בחול לחיזוק האמונה

רבי נתן מוסיף ומבאר שכאשר ראו חכמים בדורות האחרונים "שמתארך הגלות מאד", הם תיקנו להוסיף בתפילת ערבית של ימות החול את הברכה 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן'. רבי נתן מסביר שברכה זו "מדבר כלו מהתחזקות האמונה". מטרתה העיקרית היא להזכיר לנו ולחזק בתוכנו את הידיעה הברורה שהשם יתברך "גומר ויגמר לגאלנו", חרף קשיי הגלות ואורכה.

הספק ומשמעות הכפילות של תפילת 'עננו'

בהתייחסו למאבק הפנימי בספקות, רבי נתן אומר שאליהו הנביא הוכיח את העם בהר הכרמל וקרא אליהם: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים". רבי נתן מסביר כי הפסוק מתכוון לכך ש"פוסחים על שתי הסעיפים דיקא, בחינת ספק" – ההתלבטות והפסיחה בין שתי דעות הן שורש הספק שפוגם באמונה. מתוך הבנה זו, רבי נתן מבאר שאליהו הנביא התפלל וביקש "עננו ה' עננו" שתי פעמים: ה"עננו" הראשון נאמר כדי "שיתגלה אמונת הרצון", ואילו ה"עננו" השני נאמר במיוחד "על התחזקות הרצון, שלא יפילו ספק ברצון". בזכות תפילה כפולה זו, העם נפל על פניו והכריז אף הוא פעמיים "ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים", ובכך הכריעו את לבם וביטלו לחלוטין את הספקות.

צדקה מאה פעמים כנגד כוח הספקות

כדי לזכות לאותה התחזקות ולנצח את הספקות המנקרים בדעת, רבי נתן מסביר שעלינו להרבות במצוות צדקה. הוא לומד זאת מהפסוק "נתון תתן", ומביא את דרשת חז"ל: "אפילו מאה פעמים נאמר בצדקה". רבי נתן מבאר ש"כי עקר הארת הרצון הוא על ידי הצדקה, וכן התחזקות הרצון הוא על ידי צדקה". לכן חייבים לחזור ולתת צדקה שוב ושוב אפילו מאה פעמים. רבי נתן מזהיר ש"התגברותו [של היצר] בענין הפלת הספק הנ"ל הוא כמעט בלי שעור", ולכן אי אפשר להסתפק בנתינה חד-פעמית, אלא "צריכין לחזק את עצמו כנגדו בכל פעם, ועקר ההתחזקות על ידי צדקה".

עיקר הצדקה – לספרים המגלים והמחזקים את האמונה

לסיום, רבי נתן אומר כי "עקר הצדקה ליתן לעניים הגונים... הנכללים בזקנים דקדושה". הוא מבאר שהמעלה העליונה ביותר של מתן צדקה היא כאשר אדם מסייע בכספו "להדפיס חדושי תורה הגונים על יסודות הצדיקים האמתיים". רבי נתן מסביר שריבוי הספרים הקדושים והפצתם נועדו למטרה אחת מרכזית: "כי עקר הספרים הקדושים שבתורה הם לבטל הספקות שבתורה". מאחר שבכל דור צצים חושך וספקות חדשים המנסים לקרר את האדם, התמיכה בהדפסת ספרי צדיקים היא הדרך היעילה ביותר להאיר את האמת, לבטל את הספקות לחלוטין ולזכות לאמונה זכה וברורה.

סיכום הדף היומי בליקוטי הלכות דף קכו

הסיכום מוקדש לחברי הקבוצה היקרים שרוצים להתחבר לליקוטי הלכות בהתחדשות..

סעיף לו

רבי נתן מבאר שתפקיד החכמים האמיתיים בכל דור הוא לחבר ספרים קדושים לביאור התורה. הוא מסביר שספרים אלו נועדו לבטל את הספקות, שמקורם ב"מצח הנחש", אשר מסתירים את רצון השם. רבי נתן מלמד שתרומת צדקה להדפסת ספרי קודש מסייעת לחיזוק הרצון הפנימי ומוציאה לאור את האמת. בכך, הוא מדגיש, אנו זוכים לתקן את חטא הנחש, לעקור את הספקות, ולחזק את האמונה והרצון להתקרב לבורא.

סעיף לז

רבי נתן מדגיש שהעיקר בספרים הקדושים הוא להביא את האדם לידי עשייה בפועל. הוא מבאר שהספרים מספקים עצות מעשיות והדרכות לכל אדם ולכל מצב בחייו, כדי לחזק את הרצון לעשות את רצון השם גם בעת משבר, ניסיון או נפילה. התחזקות זו, כפי שרבי נתן מפרט, ממשיכה על האדם הארת רצון מחדש בכל עת, וזהו העיקר שמאפשר דבקות איתנה ויציבה בבורא.

סעיף לח

רבי נתן מסביר שכל מחלוקת שמתעוררת נובעת מריבוי של ספקות בדין. לכן, הוא מבהיר שיש צורך הכרחי בריבוי ספרי הלכה שיכריעו ויבררו את אותן מחלוקות. הוא מוסיף שכתיבת תורה שבעל פה הותרה היסטורית רק עקב השכחה שהגיעה מחטא העגל, שהיא בחינת טומאת הספק. רבי נתן קובע שצדקה להדפסת ספרים שיחזקו את האדם לעבוד את השם היא התיקון הישיר לאותה שכחה, ובכך היא משכינה שלום בעולם.

סעיף לט

רבי נתן מפרש את הפסוק "דברי חכמים כדרבנות", ומסביר שספרי הקודש מחזקים את יראי השם באמונה. הוא מלמד שגם אם האדם אינו מצליח לבצע את המצווה בשלמות, עצם הרצון וההשתוקקות שלו מתעוררים דרך הספרים. רצון טוב זה נכתב ונשמר לנצח ב"ספר זכרון" לפני השם. רבי נתן מסכם שעיקר התיקון הוא בנתינת צדקה להדפסת ספרים שמעוררים ומשמרים את הרצון הקדוש בלבבות ישראל.

סיכום הדף היומי בליקוטי הלכות דף קכז

הסיכום מוקדש לחברי הקבוצה היקרים שרוצים להתחבר לליקוטי הלכות בחוויה...
קצת ארוך היום כי יש לנו סעיף קצת מורכב.. אבל שווה..
אחרי הפוסט הזה ייקל עליכם להתענג על דברי מוהרנ"ת הנוראים

סעיף לט

רבי נתן מבאר כיצד השיח הכשר והדיבורים הקדושים בין יראי ה' מחלישים ומבטלים את "מצח הנחש" – שהוא כוחם של הכופרים והאפיקורסים המכחישים את ההשגחה האלוקית. הוא מסביר שריבוי ספרי הקודש והפירושים הקדושים שנכתבו, נועדו להכניע ולעקור דעות רעות אלו מהעולם. רבי נתן מדגיש כאן את העיקרון של "זה כנגד זה": אחיזת הכופרים ('מצח הנחש' שמאמינים בטבע) יונקת מתוקף של 24 בתי דינים עליונים, וכדי להכניעם העמיד ה' במקביל את 24 משמרות הכהונה ו-24 ספרי התנ"ך, שדרכם ממשיכים את הארת הרצון ועל ידי כך הדינים נמתקים לחלוטין.

סעיף מ

כאן ממשיך רבי נתן ומסביר את סוד כוחה של קריאת שמע וחיבורה למיתוק הדינים. הוא מראה כי קריאת "שמע" יחד עם "ברוך שם כבוד מלכותו", מהווים בסודם פעמיים 24, ויחד עם ה"כולל" הם ממתקים את כל 24 בתי הדינים. רבי נתן מבאר שזו הסיבה המהותית לכך שזמן אכילת התרומה של הכהנים מתחיל דווקא בצאת הכוכבים – זהו בדיוק הזמן של קריאת שמע של ערבית, שבה נעשה מיתוק הדינים העליון דרך גילוי הרצון. והדבר נעשה דווקא בזמן אכילת התרומה שהוא סוד נתינת הצדקה. כי אין כמו נתינה מהכסף שלך שממחישה שאתה מאמין בכח שהוא מעל הטבע.

סעיף מא

כדי לפשט ולהרחיב את הדברים, נחלק את המהלך של רבי נתן בסעיף זה לארבעה שלבים עקרוניים:

1. המטרה של קריאת שמע: התחדשות הבריאה בכל יום

רבי נתן פותח בשאלה: למה זמן קריאת שמע של ערבית תלוי דווקא בזמן שבו הכהנים נכנסים לאכול את ה"תרומה"? הוא מסביר שהמהות של קריאת שמע היא לעורר בנו את האמונה שהעולם לא מתנהל על אוטומט (כמו שטוענים הכופרים) קריאת שמע נועדה להזכיר לנו שה' "מְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית". אדם מאמין צריך לראות את המציאות בכל יום ויום מחדש, בבחינת "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים". זוהי סגולתה של קריאת שמע – היא שוברת את שגרת הטבע וממשיכה לעולם אמונה חיה ורעננה.

2. סוד ה"אחד מחמישים" (שער החמישים)

מכאן עובר רבי נתן להסביר את הקשר ל"תרומה". חז"ל קבעו ששיעור התרומה שהאדם צריך להפריש מהיבול שלו הוא "אחד מחמישים" (שני אחוזים). רבי נתן מסביר שהמספר 50 אינו מקרי; הוא רומז למושג הקבלי "שער החמישים".

בעולם הקדושה ישנם 50 שערי בינה. 49 השערים הראשונים הם שערים שאפשר להשיג ולהבין, אבל "שער החמישים" הוא השורש הנעלם והגבוה ביותר – הוא מייצג את "הרצון העליון" של ה' עצמו שממנו נמשך הכל.
תרומה בשיעור 1/50 באה להמשיך אור דווקא מהמקום הגבוה והנסתר הזה.

3. הסוד שמאחורי "קוצא דאות ד' במילה "אחד

איך מתחברים לאותו "שער חמישים" נעלם? כאן רבי נתן מחבר זאת חזרה לקריאת שמע. בקריאת שמע אנו זועקים "אֶחָ ד".

לאות ד' במילה "אחד" יש "קוץ" (צ'ופצ'יק קטן שבולט לאחור, ועל פי ההלכה חובה להדגיש אותו בכתיבת סת"ם).
רבי נתן מבאר שהקוץ הקטן הזה, שנראה כמו האות י', מסמל את אותו "שער החמישים שסתום ונעלם". זוהי הנקודה הפנימית ביותר של האמונה, סוד כוחו של הצדיק האמת (בחינת דוד המלך).
כל 49 השערים (הקיימים בתוך המציאות) תלויים בנקודה האחת והנסתרת הזו, שהיא הרצון העליון המחייה את הכל.

4. 5 האבנים של דוד המלך והכנעת "מצח הנחש"

בשלב האחרון, רבי נתן נותן דוגמה מוחשית מספר שמואל, לכוח של שער החמישים במלחמה נגד הכפירה. הכפירה, המאמינה רק בחוקי הטבע, מכונה "מצח הנחש". כפי שמסביר רבינו בתורה ד' (הלכה זו מיוסדת גם עליה) מי שמייצג את מצח הנחש שם היה גוליית הפלישתי, שהתריס נגד אלוקי ישראל.
כיצד דוד המלך ניצח אותו? בעזרת חמש אבנים

רבי נתן מסביר באופן מופלא: חמש האבנים הללו מסמלות את 5 המילים הראשונות של קריאת שמע ("שְׁמַע", "יִשְׂרָאֵל", "ה'", "אֱלֹקינוּ", "ה'") .
כאשר דוד לקח את חמש האבנים הללו וחיבר אותן אל "אבנא קדמאה" (האבן הראשונה והנסתרת, שהיא סוד המילה "אֶחָד" ו"קוצא דאות ד'"), הוא פגע ישירות במצחו של גוליית.

• סוד ה'קוץ' שהוא האות י': ה"קוץ" (הצ'ופצ'יק הבולט) של האות ד' במילה "אֶחָ ד", הוא על פי הסוד בבחינת האות י'. הערך המספרי של האות י' הוא כידוע 10
• המכפלה שיוצרת את שער החמישים: דוד המלך לקח "חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים", המקבילות לחמש המילים הראשונות של קריאת שמע ("שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה'"). רבי נתן מסביר שכאשר מכלילים את 5 האבנים הללו בסוד ה"קוץ" שהוא האות י' (10), הפעולה החשבונית והרוחנית היא למעשה: 5 פעמים 10, שזה בדיוק 50

*

• הכנעת הכפירה (גוליית): המספר 50 שנוצר כאן הוא בדיוק אורו של "שער החמישים", שהוא תכלית הרצון העליון והמקום הגבוה ביותר באמונה. רק על ידי המשכת העוצמה של שער החמישים אל תוך המציאות, דרך חיבור 5 האבנים ל-י' של המילה "אחד", הצליח דוד לנפץ את "מצח הנחש" ולהכניע לחלוטין את גוליית – שייצג את שיא הכפירה וההכחשה של רצון ה' בעולם.

הפעולה הפיזית של דוד עם חמש האבנים הייתה בעצם המשכה מתמטית-רוחנית של "שער החמישים" לתוך עולם הטבע!

הסיכום הארוך

סוד הרצון, המתקת הדינים והדרך לגאולה שלמה

בספר "ליקוטי הלכות" דף קלז,
פורס רבי נתן מברסלב יריעה רחבה ועמוקה המבארת כיצד בכוחו של האדם להמתיק את הדינים הפוקדים אותו ואת העולם, ולעורר את "הארת הרצון" האלוהי. משנתו קושרת בין פעולותיו היומיומיות של האדם – בתפילה, במעשה ובכוונה – לבין תיקון המציאות מהשורש הרוחני ועד לגאולה השלמה.

סוד עשרים וארבעה בתי הדין וקריאת שמע

רבי נתן פותח ומבאר כי המציאות נתונה תחת השפעתם של עשרים וארבעה בתי דינים, השולטים על עשרים וארבע שעות היממה ^[1]. דינים אלו נאחזים ופועלים בעולם באמצעות עשרים וארבעה צירופים של שם "אדנ"י", המייצג מידת דין ^[1]. כדי למתק ולרכך דינים אלו, מכוונים הצדיקים בכל שעה משתים עשרה שעות היום ומשתים עשרה שעות הלילה את שנים עשר צירופי שם "הוי"ה", שמהותם רחמים ^[1].
אך רבי נתן מלמד שתיקון כביר זה אינו מסור רק ליחידי סגולה. כל אדם מישראל ממתיק את עשרים וארבעה בתי הדינים הללו בכל יום באמצעות אמירת קריאת שמע ^[1]. בעשרים וארבע התיבות (המילים) הנאמרות פעמיים ביום, פסוק "שמע ישראל" יחד עם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", נמשכת אותה "הארת רצון" עליון המבטלת וממתיקה את הדינים השוררים במהלך כל היממה ^[1].

השבת וספירת העומר כשורש ההמתקה

את כוח ההמתקה הזה, מסביר רבי נתן, יונקים כל ימי החול מן השבת ^[1]. הארת השבת נמשכת על פני כל השבוע כולו באופן הבא: שלושת הימים שלאחר השבת מקבלים את חיותם מ"הרשימו" (הרושם הנותר) של השבת שחלפה, בעוד שלושת הימים שלפני השבת מוארים מן השבת העתידה לבוא ^[1]. רבי נתן מגלה כאן חישוב פלאי: בכל מחזור כזה של שלושה ימים ישנן שבעים ושתיים שעות (שלוש פעמים עשרים וארבע), והמספר שבעים ושניים עולה בגימטריה למילה "חסד" ^[1]. חסד אלוהי זה הוא הכוח הנסתר הממתיק את כל שעות הדין של ימי החול ^[1].
עיקרון זה משתקף ומתעצם בימי ספירת העומר, שבהם אנו סופרים ארבעים ותשעה ימים ^[1]. רבי נתן מבאר כי המטרה הפנימית בספירה היא להמתיק את הדינים של כל עשרים וארבע שעות היממה בכל יום ויום מימי הספירה ^[1]. משום כך התורה מדגישה כי השבועות צריכים להיות "תמימות" (שלמות), שכן רק דרך שלמות מוחלטת זו ניתן להפוך את המציאות כולה לטובה ולהמתיק את הדינים מן הקצה אל הקצה ^[1].

הארת הרצון ורפואת הנצח

כאשר האדם פועל לעורר את המערכת הרוחנית הזו, יורדת לעולם "הארת הרצון". רבי נתן מדגיש כי עיקר העזרה שהאדם מקבל משמיים היא עצם "התחזקות הרצון" בליבו ^[1]. כשהאדם זוכה וחווה הארה והתעוררות כזו, המשימה המוטלת עליו היא להתכוונן אליה – לכוון ולבטל את רצונו האישי כך שיהיה לאחד עם רצונו של בורא עולם ^[1].
בנקודה זו, עומד רבי נתן על ההבדל המהותי בין רפואת השם לרפואת בשר ודם ^[1]. רופא אנושי מסוגל להעניק רפואה שהיא "לפי שעה" בלבד – רפואה זמנית שנעשית באמצעים טבעיים, ועל כן קיימת הסכנה שהמחלה תחזור חלילה ^[1]. לעומת זאת, כאשר האדם מתקרב לה' ומתקן את רצונו מתוך חיבור לרצון העליון, הוא זוכה לקיים בעצמו את הפסוק "כי אני ה' רופאך" ^[1]. רפואה זו מגיעה מן השורש הרוחני, ולכן היא נצחית, פנימית, ואינה הפיכה לעולם ^[1].

סוד הפדיון וכוחה של הצדקה

הכלי המעשי והמרכזי להורדת "הארת הרצון" ולהמתקת הדינים, כפי שמלמד רבי נתן, הוא הפדיון הנעשה על ידי נתינת צדקה ^[1]. הפדיון פועל בראש ובראשונה בשורש הרוחני, והכלל הגדול ביהדות הוא שכאשר הדברים נתקנים בשורשם העליון, הם ממילא ובאופן טבעי נתקנים גם במציאות הגשמית והפיזית של האדם ^[1].
רבי נתן מדגיש את החובה והזכות העצומה שיש לכל אדם להשתתף בתיקון זה באמצעות הצדקה, ואפילו למי שמזונותיו מצומצמים ונמצא בדוחק כלכלי ^[1]. עצם מסירות הנפש שבנתינה היא שקושרת את רצונו של האדם לבוראו וממשיכה את המתקת הדינים עבורו ^[1]. יתרה מזו, המשכת הרצון על ידי הצדקה והפדיון מעוררת תנועה של תשובה בעולם כולו, בבחינת עשיית גרים ובעלי תשובה ^[1]. וכאשר אדם פועל וזוכה לתיקון כה גדול של השבת רחוקים אל האור, מובטח לו שההמתקה עבורו תהיה מושלמת והוא ייוושע בשלמות בכל המצטרך לו ^[1].

ההבדל התהומי בין ישראל לאומות העולם

רבי נתן מבאר הבדל עמוק בהשקפה שבין כוונת ישראל במצוות הצדקה לבין "חסד לאומים" של אומות העולם ^[2]. עם ישראל נותנים צדקה מתוך מטרה טהורה של עשיית רצון ה' והמשכת הארת הרצון העליון בעולם ^[2]. משום כך, גם אם בקשתם אינה מתמלאת מיד והם חווים קשיים או ייסורים, הם אינם מהרהרים אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, מתוך אמונה ברורה שהייסורים הם זמניים וסופם להוביל לשלווה ולנחמה אמיתית ^[2]. זהו סוד הפסוק "צדקה תרומם גוי" ^[2].
לעומת זאת, אצל אומות העולם נאמר "וחסד לאומים חטאת" ^[2]. כל חסד וצדקה שהם עושים נובעים ממניעים אנוכיים של אהבת עצמם, מתוך ציפייה ותנאי שעבור מצווה זו יתמלא מבוקשם הפיזי והחומרי תמיד ובאופן מיידי ^[2]. מכיוון שכוונתם היא לתועלת עצמם בלבד, הרי שגם אם ייענו משמיים, תהיה זו ישועה "לפי שעה" (זמנית וחולפת) שאינה מביאה לתיקון רוחני ולכן מעשיהם מוגדרים כחטאת ^[2].

הגאולה האחרונה – מישועה זמנית לחסד עולם

בסיום דבריו, משרטט רבי נתן את חזון הגאולה העתידית כפסגת ההמתקה של כל הדינים באשר הם. שלא כמו הישועות, הרפואות וההקלות הזמניות של העולם הזה, הגאולה האחרונה תהיה גאולה שלמה שאין אחריה גלות לעולם ^[2]. רבי נתן מסתמך על הפסוק המכריז על הגלות כרגע חולף וקצר של הסתרת פנים: "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך", אל מול נצחיותה של הגאולה המובטחת: "ובחסד עולם ריחמתיך" ^[2].
גאולה זו, הכוללת רחמים גדולים וחסד עולם, תושג ותומשך על ידי "פדיון של בחינת משה" – תיקון שורשי המחבר את המציאות כולה באופן המוחלט ביותר לרצון האלוהי ^[2]. זהו התיקון האולטימטיבי המבסס מציאות של יציבות מוחלטת, כפי שמבטיח הנביא: "בצדקה תכונני רחקי מעושק" ^[2]. על ידי פעולת הצדקה השלמה והמשכת הרצון, ייכרתו לצמיתות כל פחד ועושק מן העולם, והמציאות כולה תתבסס על אדני החסד הנצחי ^[2].

כך, מחבר רבי נתן בפלא את שגרת יומו הפשוטה של היהודי – באמירת קריאת שמע, שמירת השבת, ספירת העומר ונתינת הצדקה – אל מערכת רוחנית כבירה של המתקת דינים, המקרבת את האדם הפרטי ואת העולם כולו אל עבר הגאולה השלמה והנצחית.

סיכום דף היומי בליקוטי הלכות

דף קמט

מוגש ללומדים בקבוצת 'ליקוטי הלכות חוויתי'

פוסט 1: סוד ברכת כהנים – המענה הרוחני למאבק ההישרדות

(מבוסס על לקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות ברכת השחר הלכה ה', סעיפים צג-צה)

רבי נתן חותם את הלכות ברכת השחר במהלך רוחני כביר סביב מהותה של ברכת כהנים, ומבאר כי הברכה נועדה לעקור מן השורש את תפיסת העולם החומרית של "חכמי הטבע". אותם חכמי טבע כופרים בהשגחת אלוקים ומאמינים רק בחוקיות נוקשה ובעבודת כפיים מתישה, בבחינת קללת "בעצבון תאכלנה". כנגד זה, עומדים הכהנים, פורשים כפיהם באמונה טהורה כלפי מעלה כדי לבטל את התלות בידיים הפיזיות, וממשיכים לעולם את "הארת הרצון".

רבי נתן מפרק את הברכה לפרטיה הפלאיים:

• יברכך ה': הבטחה לעשירות ושפע המגיעים אך ורק מכוח ברכת אלוקים, ללא צורך ביגיעה, בעסק ובמלאכה מרובים.
• וישמרך: שמירה רוחנית מפני "המזיקין", אותם מזהה רבי נתן כהשפעות הרעות של פילוסופיית חכמי הטבע.
• יאר ה' פניו: שלב המקביל להארת יום טוב (החגים), שבו מתגלה הארת הרצון העליון מתוך שמחה וראיית פני אלוקים.
• ויחנך: השפעתו המופלאה של "החן". רבי נתן מסביר שכאן אנו מתפללים לזכות לחן של משה רבנו ("כי מצאת חן בעיני"), שבאמצעותו אנו מקשרים את כל הרצונות של עם ישראל וממשיכים את שלוש עשרה מידות הרחמים.
• ישא ה' פניו: מדרגה המושגת על ידי מצוות הצדקה, אשר מרוממת את האדם.
• וישם לך שלום: התכלית הסופית של הברכה. השלום בא לבטל לחלוטין את המחלוקות ואת ההסתרות של חכמי הטבע, ולהציף את העולם בגילוי הרצון, באהבה ובשלמות אמיתית.

פוסט 2: סודו של השליח ציבור – בעל השדה שמלקט את השושנים

(מבוסס על לקוטי הלכות, אורח חיים, דין השליח ציבור הלכה א', מיוסד על ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה)

כאן אנו עוברים להלכה חדשה (הלכות שליח ציבור), השואבת את מקורה מתורה חדשה ופיוטית במיוחד של רבי נחמן – תורה ס"ה (וזאת בשונה מההלכה הקודמת שהסתמכה על תורות אחרות).

רבי נתן מבאר כי התפילה אינה סתם אמירת טקסט, אלא חוויה ממשית של שיטוט בשדה רוחני. כשאדם מתפלל, הוא למעשה מטייל בשדה ומלקט "ציצים ופרחים ושושנים נאים" כדי לאגוד אותם לזר מרהיב של ברכות.
כל אות ומילה שיוצאת מפיו היא בעלת חיים משלה, וברגע שהיא נאמרת, היא מוקסמת מהיופי ומההתקשרות לנפש האדם, ופשוט מבקשת ומתחננת אליו: "איך תוכל לנתק עצמך ממני וליפרד מאתי?!".

האתגר הגדול – שהוא התכלית של התפילה – הוא להצליח לאסוף את כל הפרחים מבלי להשמיט אף אחד, או במילותיו של רבי נתן: "לעשות אחד מכל התפילה כולה".
על האדם להגיע למצב שכאשר הוא מסיים את התפילה במילה האחרונה, הוא עדיין אוחז ומחובר בחיבוק עז לתיבה הראשונה שבה פתח, מבלי להתנתק ממנה לעולם.

אולם, רובנו מוגדרים מבחינה רוחנית כ"אינו בקי". קשה לנו להחזיק ריכוז עמוק כל כך; אנו מלקטים פרח חדש ושוכחים את קודמו. כאן בדיוק נכנס תפקידו של השליח ציבור! רבי נתן מסביר שהש"ץ הוא "בעל השדה", הגנן המומחה שכבר הגיע אל התכלית הזו. לכן ההלכה קוראת לו "עובר לפני התיבה" – כי התיבה (המילה) הראשונה של התפילה לעולם נשארת לפניו ומאירה אל מול עיניו, והוא אינו עוזב אותה לעולם. השליח ציבור סורק את תפילות הקהל, מרים את הדיבורים שנשרו, מכליל אותם באחדות גמורה, ובכך הוא "מוציא את מי שאינו בקי" אל התכלית השלמה.