הלכות תפילה

סיכום דף היומי בליקוטי הלכות - דף קסט מוגש ללומדים בקבוצת 'ליקוטי הלכות חוויתי'

סעיף יד: רבי נתן מבאר שהשם יתברך אינו מצפה מאיתנו להמציא מילים כדי לשוב אליו, אלא "קחו עמכם דברים" – המילים כבר מוכנות מאיתו, ועלינו רק ליזום, לבחור ולדבר אותן ^[1]. רבי נתן מסביר שעל ידי אמירת תהילים, כשהאדם מקשיב ומשמיע לאוזנו וללבו את מה שפיו אומר, הוא מעורר את רצונו הפנימי ^[1]. בלי השתדלות והתעוררות קטנה מצידנו - הדבר אינו אפשרי, אף שהכל ניתן לנו מאלוקים ^[1].

סעיף טו: רבי נתן מסביר את סוד המנורה ומדמה את האדם למדליק אלפי נרות – הוא אינו מייצר את האש או השמן, אלא רק לוקח את הכלים המוכנים ומעביר את האור ^[1]. רבי נתן מבאר שזהו סוד "הנר המערבי", שלמרות שדלק בנס והעיד שהכל שייך לאלוקים, נדרשנו להדליקו כדי שתהיה לנו שותפות ^[1]. עוד מסביר רבי נתן, שמשה רבינו התקשה במעשה המנורה כי לא הבין כיצד האדם המוגבל יכול להאיר מעצמו. לכן ציווהו אלוקים: "השלך את העששית לתוך האש ותצא המנורה מאליה" – תפקידנו רק לעשות את ההשתדלות, ואלוקים מסיים את המלאכה ^{[1, 2]}.

המשך המהלך: רבי נתן מבאר שסוד זה נוגע ב"שער החמישים", ההבנה העליונה שהכל נעשה בחסד אלוקים ^[2]. משום כך הקטורת, המטהרת את עומקי הקליפות, הוקטרה יחד עם המנורה, שכן ההשתדלות והארת הפנים שלנו היא זו שמפעילה את טיהור הנפש ^[2]. רבי נתן מסביר דרך מנורת זכריה, שבה השמן זרם מאליו, את סוד הגאולה: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי" – לאחר ההתעוררות שלנו, השפע יורד ומאיר מאליו בחסד אלוקים ^[2].

הלכות תפילה הלכה א: לבסוף, רבי נתן מבאר את העוצמה שבשילוב לימוד תורה עם תפילה (כבקשת טל וגשם), שדרכו אנו פותחים את הצינורות ומורידים שפע רוחני וגשמי, תוך המתקת הדינים ^[2].

סיכום דף היומי בליקוטי הלכות

דף קע"א מוגש ללומדים בקבוצת 'ליקוטי הלכות חוויתי'

*הלכה ג' (הקדמה מליקוטי מוהר"ן תורה ע"ח):** רבי נתן מבסס את דבריו על היסוד של רבי נחמן ומבאר פרדוקס עצום: הרי התורה היא חיינו, ואם כן כיצד מותר לאדם להפסיק מלימודו כדי לעסוק בצרכי העולם? רבי נתן מסביר שלפני מתן תורה העולם התקיים כ"אוצר מתנת חינם" של חסד אלוקים. באותו זמן התורה לא בטלה, אלא הייתה גנוזה ונעלמת בתוך "עשרה מאמרות" של בריאת העולם, דהיינו בתוך הטבע, העשייה ו"דרך ארץ". כאשר הצדיק או הלמדן נאלצים לבטל מלימודם והופכים זמנית ל"איש פשוט", הם אינם מתנתקים ממקור החיים, אלא עוברים לשאוב חיות מאותה 'תורה נעלמת'. דרך ביטול זה, הצדיק ממשיך חיות אלוקית גם לאנשים הפשוטים, למי שנפל למקומות נמוכים, ואפילו לאומות העולם.

סעיפים ב' ג'(עניין חיי שעה ורשב"י): בהמשך הסעיף, רבי נתן מעמיק וקובע שהתפילה היא הכלי העיקרי שדרכו אנו מתחברים לאותו חסד של עשרה מאמרות. הוא מסביר שהתפילה נקראת "חיי שעה" לא כביטוי של זלזול, אלא משום שהיא שואבת מאותה "שעה" ועֵת קדומה שלפני מתן תורה. דרך הביטול היזום של הלימוד לצורך התפילה, אנו ממשיכים חיות אלוקית עליונה אל תוך כל שאר שעות הביטול ההכרחיות שלנו במהלך היום (כגון במשא ומתן). מנגד, רבי נתן מבאר שרשב"י וחבריו היו פטורים מתפילה משום ש"תורתן אומנותן" - הם מעולם לא עסקו בענייני חול ודרך ארץ, ולכן לא נזקקו למשוך חיות מהתורה הנעלמת. בזכות ניתוקם המוחלט מהחומר, הם אלו שזכו לגלות את סודות התורה (תורת הסוד) ללא שום העלמה.

סעיפים ד' ה' (המשך - חסידים ראשונים, נשיאת כפיים, כהנים והאבות): רבי נתן ממשיך ומסביר כיצד "חסידים הראשונים" יכלו להקדיש תשע שעות ביום לתפילה; תורתם השתמרה כי בתפילתם דבקו בתורה הנעלמת, ומלאכתם התברכה כי התחברו לעשרת המאמרות המקיימים את הטבע. עוד הוא מבאר את סוד נשיאת כפיים בתפילה ובברכת כהנים: בידיים ישנם כ"ח פרקים, הרומזים לפסוק "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ". בהרמת הידיים אנו מעוררים את עשרת המאמרות (כוח מעשיו) וממשיכים חסד וברכה לעולם דרך הכהנים, שהם "אנשי חסד". מתוך כך מסכם רבי נתן שזו הייתה עבודת האבות שחיו קודם מתן תורה, וזהו סוד תפילת משה "וָאֶתְחַנַּן" (מתנת חינם) "בָּעֵת הַהִיא" (הזמן שקדם לתורה) – כדי להמשיך את אוויר ארץ ישראל וקדושתה, המתגלה בכל מקום שבו אנו מתפללים מתוך התקשרות לצדיק האמת.

סיכוםקצר מתחילת הלכה ד'

רבי נתן פותח את ביאורו ל"מעשה מבעל תפילה" בהלכות תפילה (הלכה ד) על ידי קישור הדמויות והאירועים בסיפור למערכת של מושגים קבליים, ובראשם סוד "שבירת הכלים" ^[1].

בתחילת דבריו (באותיות א-ב), הוא מסביר כי עשרת אנשי המלך שהתפזרו בסערה (המלך, המלכה, בת המלכה, התינוק, המליץ, האוהב הנאמן, הממונה וכו') מסמלים למעשה את עשר ספירות דקדושה ^{[1, 2]}. "הסערה הגדולה" שהפכה ובלבלה את העולם בסיפור, וגרמה לפיזורם של אנשי חצר המלוכה, מרמזת על התהליך הרוחני של שבירת הכלים, הפגם והביטול בעולמות העליונים ^{[1, 2]}.

רבי נתן מקשר את השבירה הקוסמית הזו ישירות להתנהגותן של הכתות הרבות שמופיעות במעשה. הוא מבאר כי מאותה "שבירת כלים" היסטורית נמשכות אל העולם כל התאוות, המידות הרעות, הטעויות והמבוכות של בני האדם שרחוקים מהשם יתברך ^[1]. מאותו שבר בדיוק נובעות כל הדעות הזרות והכוזבות, וזהו למעשה השורש הפנימי לכל השטות והטעויות של הכתות השונות המתוארות בסיפור, אשר כל אחת מהן אימצה לעצמה אמונה שקרית אחרת מאחר ש"נתעו ונבוכו מאד מאד על ידי תאוותיהם הרעות" ^[1].

בצורה זו, רבי נתן מניח את התשתית לפירוש המעשה כולו: הפיזור של אנשי המלך בעקבות הסערה אינו רק אירוע עלילתי פשוט, אלא תיאור של משבר רוחני שבעטיו התפזר האור האלוקי, וזה מה שהוליד את החיפוש המוטעה של האנושות (הכתות השונות) אחר תכליות מדומות בעולם הזה, כמו כבוד, רציחה, תאוות ממון וכדומה ^[1].

סיכום דף היומי בליקוטי הלכות

דף קעג , מוגש ללומדים בקבוצת 'ליקוטי הלכות חוויתי'

סעיף ג: רבי נתן מתחיל את ביאורו ומסביר את השורש המשותף לכל טעויות הכתות. הוא מלמד כי "הרוח סערה" מסמלת את הסוד הקבלי של "שבירת הכלים", שבעטיה נפלו ניצוצות מהמידות העליונות הקדושות אל עולמנו. הכתות שאבו את כוחן מאותם ניצוצות קדושים, אך מתוך בלבול הפכו את האמת "מהפך אל הפך". כך אירע ל"כת הכבוד": הם בחרו לרדוף באנוכיות אחר הכבוד, בעוד שבאמת עיקר תכלית הבריאה היא כבוד השם יתברך. רבי נתן מחדד שאי אפשר כלל לזכות לכבוד אלוקי זה, אלא אם כן האדם ממעט בערך עצמו, יודע את פחיתותו ושפלותו, ואינו חושש לכבודו האישי כלל.

סעיף ד: ממשיך רבי נתן ומבאר את עומק השבירה אצל שתי כתות נוספות. לגבי "כת הרציחה", הוא מדייק שטירופם נתהווה מנפילת ניצוצות של "גבורה דקדושה". בקדושה, למידת הדין יש יתרון ותיקון עצום; ארבע מיתות בית דין מכוונות כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה ושם אדנ"י, וקיומן פועל ייחודים ותיקונים נוראים לביעור הרע. אולם, בעקבות השבירה, אנשי הכת עיוותו את הדין הקדוש לכדי רצחנות לשמה. בהמשך הסעיף מסביר רבי נתן ש"כת התאווה" (ניאוף) שאבה את כוחה מניצוצות של המצווה הראשונה והשורשית בתורה – מצוות פריה ורביה. מצווה זו נועדה ליישוב העולם בקדושה וטהרה עליונה, אך אנשי הכת הפכו את כוח היצירה האלוקי לתאוות ניאוף בהמית וחיצונית.

סעיף ה: רבי מאריך בביאור שורש הטעות של הכת שדרשה מנהיג הניזון ממאכלים דקים. הוא מסביר שישנם צדיקים אמיתיים ששיברו לחלוטין את תאוות האכילה, וניזונים במעט שבמעט מתוך קדושה נוראה. מזונם הוא כ"לחם אבירים", והם ניזונים מהתנוצצות האותיות הקדושות והחיות הפנימית שבמאכל (כמרומז ב"מעשה מלחם"). אולם אנשי הכת לקחו אמת עמוקה זו והפכו אותה על פיה: במקום לחפש קדושה, הם המליכו לפי שעה עשיר גשמי, וחיפשו מנהיגים שצמצמו באכילתם לא מתוך קדושה, אלא מתוך צביעות, גסות רוח ורדיפת כבוד.

(את עניין כת המליצה - סעיף ז' ואילך - נמשיך בעזרת השם מחר)

סיכום דף היומי בליקוטי הלכות

דף קעד מוגש ללומדים בקבוצת 'ליקוטי הלכות חוויתי'

סעיף ז: רבי נתן מאריך בדף זה בביאור שורשה העמוק של "כת המליצה" (הכת שבחרה בדברן בעל לשון למלך). בתחילת דבריו הוא מסביר את מעלתה העצומה של המליצה בקדושה, שנועדה כדי שהאדם ירבה בטענות, פיוסים ותחנונים לפני אלוקים. כוח המליצה הקדושה מעורר רחמים ובכייה, ממש כפי שפושע החייב בדין שופך את ליבו במליצה וטענות לפני מלכים ושופטים בשר ודם, עד שלפעמים הוא גורם להם לבכות עמו. זהו שורש ספר תהלים שיסד דוד המלך ברוח קודשו, שכולל את כל לשונות המליצה הקדושה באמת.
התכלית האמיתית של כוח זה היא ההתבודדות ("שיחה בינו לבין קונו"), כדי לזכות להתקרב להשם יתברך ולחיים נצחיים.

אולם, ממשיך רבי נתן לבאר, דווקא מחמת שקדושת המליצה יקרה כל כך, בעת "שבירת הכלים" היא נפלה עמוק מאוד, וממנה נתהוותה כת האפיקורסים והפילוסופים, בבחינת "מליציך פשעו בי". במקום להשתמש בדיבור לתפילה, הם לקחו את השנינות וצחות הלשון והפכו אותן לכלי של כפירה רבי נתן מסביר שהם משתמשים בשפה מליצית רק כדי לעשות ליצנות ולזלזל באגדות חז"ל, בתלמוד ובמדרשים. תחת מסווה של לימוד השפה, דקדוק ו"פשט", תכליתם ההרסנית היא לעקור את קבלת רבותינו ז"ל (התורה שבעל פה), להכניס חקירות, ולגרור את ישראל לדרכי העכו"ם ולחילול שבת בפרהסיא, מתוך דברים אלו מסתעפת האזהרה החמורה להתרחק מפירושיהם של אותם אפיקורסים המכחישים את התורה שבעל פה, ולדבוק בלימוד התורה רק עם מסורת חז"ל הנאמנה (כדוגמת פירוש רש"י), שכן מליצה שאינה מקרבת לאלוקים מסכנת את האדם ואת זרעו באבדון רוחני.

סיכום דף היומי בליקוטי הלכות

דף קעה מוגש ללומדים בקבוצת 'ליקוטי הלכות חוויתי'

בהמשך לביאור הכתות מ'מעשה מבעל תפילה', רבי נתן מתמקד בדף קעה (מתוך ההמשך להלכה ד') בשורש הטעות של שתי כתות מרכזיות נוספות: כת החכמה, והכת שבחרו למלך מי שאוכל הרבה ^[1].

עניין החכמה (אמת מול שקר)

רבי נתן פותח ומבאר את שורשה של ה"חכמה דקדושה". הוא מסביר, על פי דברי רבי נחמן, שעיקר החכמה האמיתית היא דווקא ההבנה שיש להשליך את החכמה האנושית ^[1]. החכם האמיתי מבין ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'", ולכן עיקר תכלית החכמה היא להביא את האדם לשרת את אלוקים ב"תמימות ופשיטות" (בפשטות ושלמות הלב) ^[1]. בקדושה, החכמה האמיתית מתבטאת באמונה פשוטה ובקיום מצוות ומעשים טובים בפועל ^[1].

מנגד, אצל "כת החכמה" (הפילוסופים והחוקרים), בעת שבירת הכלים נפל ניצוץ השכל והתעוות אל הקליפות ^[1]. אנשי הכת הפכו את ה"חכמות החיצוניות" (חקירות השכל האנושי) למטרה בפני עצמה, עד שהגיעו למצב שבו "חכמתם מרובה ממעשיהם" – הם סמכו על השכל התיאורטי וכפרו במצוות המעשיות ^[1]. רבי נתן מזהיר בחריפות שאותם אנשים עוקרים את עצמם ואת תלמידיהם מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא, משום שבאמת "אין להם שום חיות, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", שהרי מקור החיות היחיד הוא האמונה בהשם יתברך ^[1]. התיקון היחיד לכת זו הוא לחזור אל החכמה האמיתית של תורה ומעשים טובים ^[1].

סעיף י - עניין האכילה (הכת שבחרו מלך שאוכל הרבה)

לאחר מכן, רבי נתן עובר לבאר את שורש הטעות של הכת שבחרה להמליך עליה אדם רק משום שהיה מסוגל לאכול כמויות עצומות של מזון ^[1]. גם שגעון גס זה נובע מניצוץ קדוש שנפל: בקדושה, ישנה מצווה ואף הכרח לאכול, כדי שיהיה לאדם כוח לעבוד את אלוקים ^[1]. בנוסף, ישנה קדושה עצומה באכילה של מצווה, כגון סעודות שבת, יום טוב ואכילת קודשים ^[1].

אולם, בעקבות הקלקול והבלבול, אנשי הכת הפכו את האמצעי למטרה ^[1]. מתוך העיוות, הם חשבו בטעות שפעולת האכילה הפיזית עצמה היא תכלית הקיום האנושי, ושחובה על האדם לאכול כמה שיותר ^[1]. העיוות והגשמיות הגיעו לשפל כה מגוחך, עד שרבי נתן מזכיר (מתוך סיפורו של רבי נחמן) שאחד ממלכי הכת הזו היה מתפלל אל הפסל (אלילו) בבקשה אחת בלבד: "תתן לי בטן שאוכל לאכול הרבה" ^[1].

(בסוף הדף, בסעיף י"א, רבי נתן מתחיל לעסוק במדינת העשירות, שעשו מהכסף והממון עבודה זרה, ועליה נרחיב בהמשך ^[1]).

**סיכום דף היומי בליקוטי הלכות - דף קעו*

מוגש ללומדים בקבוצת 'ליקוטי הלכות חוויתי'

דף קעו מאגד בתוכו את סעיפים י"א עד ט"ו, ומהווה את אחד השיאים בביאור "מעשה מבעל תפילה". בדף זה רבי נתן מחבר בין הכתות שבסיפור לבין המאבק הפנימי בנפש כל אדם, ומגלה את סוד התיקון העוצמתי של התפילה והצדקה.

הנה סיכום מקיף של שני עמודי הדף:

סיום סעיף י"א - אשליית הממון ושיברון הלב

רבי נתן ממשיך לתאר את עיוורונה של "מדינת העשירות" (כת הממון), אשר עשו לעצמם את בעלי הממון לאלוהים והקריבו להם קורבנות ^[1]. הוא זועק על כך שבני אדם מבלים ומכלים את כל ימיהם על הבלי העולם מתוך דאגות ורדיפה אחר הכסף, בעוד שבאמת "הוא רק מהשם יתברך לבד" (הפרנסה מאת ה' בלבד) ^[1]. בסופו של דבר, הטעות מתגלה באכזריות בסוף החיים, שכן בני האדם "מאומה לא ישאו בעמלם" ועוזבים את העולם בדיוק כפי שבאו אליו ^[1].

סעיף י"ב - סוד התפילה במניין ועשרת אנשי המלך

כדי לתקן את כל המידות הנפולות הללו (הכתות), הפתרון הוא התפילה ^[1]. רבי נתן מגלה ש"תפילה בעשרה" (תפילה במניין של 10 אנשים) אינה רק הלכה טכנית, אלא היא מכוונת כנגד 9"עשרת אנשי המלך" מהמעשה ^[1]. כאשר עשרה יהודים מתקבצים, מאיר עליהם הכוח של אנשי המלך לתקן את המידות הרעות. בראשם עומד ה"שליח ציבור", שהוא בחינת ה"בעל תפילה", אשר אוסף ומעלה את כל התפילות יחד ^[1]. כל אחד מאנשי המלך מתקן כת אחרת - למשל, "המליץ" של המלך ממונה לתקן את הכת הרעה של המליצה ^[1].

*סעיף י"ג - המידות שבתוך כל אחד ואחד מאיתנו:**9
רבי נתן מסביר שהכתות אינן רק קבוצות רחוקות, אלא "כל הכתות רעות הנ"ל הם בחינת מדות רעות הנפולות... הנעשה תחת השמש" ^[1]. הוא נותן כדוגמה את *9*מידת הכבוד הנפול*: אנשים מוכנים לאבד את חייהם בעולם הזה ובעולם הבא, ולסבול עניות וייסורים, רק בשביל להשיג "כבוד מעט" מגויים ושרים, תוך שהם מאבדים את עולמם הנצחי ^[1].
בעמוד ב' מחדש רבי נתן יסוד פסיכולוגי-רוחני עצום: "ואפילו באדם אחד נמצאים בחינות מכל הכתות הנ"ל" ^[2]. בכל אדם יש קצת מתאוות כבוד, רציחה (כעס), ניאוף וממון. מדוע אדם נקרא על שם מידה מסוימת? משום שאותה מידה התגברה עליו יותר משאר המידות ^[2]. הדרך היחידה להינצל מהבלבול הפנימי הזה היא "לבטל עצמו ולכלול עצמו" בכת הקדושה של הבעל תפילה ^[2].

סעיף י"ד - עקירת תאוות הממון על ידי צדקה

תאוות הממון שונה משאר התאוות. רבי נתן קובע כי "תאוות ממון היא עבודה זרה ממש" ^[2]. מכיוון שהתפילה בנויה על אמונה טהורה (שהיא ההפך מעבודה זרה), עיקר כוחה של התפילה נועד לשבור ולתקן את תאוות הממון ^[2]. אולם, כדי שהתפילה תפעל את פעולתה, קובע רבי נתן ש "צריכים ליתן צדקה קודם התפילה" ^[2]. פעולת הצדקה שוברת בפועל את תאוות הממון ומאפשרת לאור התפילה להתקבל ^[2].

סעיף ט"ו - סוד "מאכלי המלך" וסירחון הכסף

מדוע מתחילים את התפילה ב"פרשת הקורבנות"? מכיוון שעיקר שבירת תאוות ממון הוא על ידי הקורבנות (שאדם מקדיש מממונו לה') ועל ידי התפילה (שהיא במקום קורבנות) ^[2].
זהו הסוד בסוף המעשה: הדרך היחידה שבה הבעל תפילה הצליח לרפא את "מדינת העשירות" משיגעון הכסף, הייתה על ידי שנתן להם להריח את ה"מאכלים של המלך" ^[2]. מאכלים אלו מסמלים את ה קורבנות והתפילה שהם "אשה ריח ניחוח לה'" ^[2]. ברגע שהעשירים הריחו את הריח הרוחני והקדוש של התפילה, הם מיד הריחו את "מאוס סירחון תאוות ממון" ^[2]. פתאום הכסף נראה להם מסריח ודוחה, עד כדי כך ש"קברו את עצמן בקברים וקברו מעות בכעס", ומאסו בזהב שלהם לחלוטין ^[2].

סיכום דף קע"ח

1. ה"יד" שהיא ה"לאנד קארט" (מפת העולמות)

רבי נתן מסביר שה"יד" מ'מעשה מבעל תפילה' היא למעשה מפה קוסמית ורוחנית של כל העולמות ^[1]. במפה הזו משורטטות כל הדרכים מן הארץ ועד לשמיים, ודרכה אפשר לראות כיצד כל נברא וכל מקום בעולם קשורים זה לזה ^[1]. המטרה של המפה היא להראות איך "הכל הוא בחינת חבור והתאחדות" – כלומר, איך כל פרטי הבריאה יכולים להתחבר ולעלות חזרה אל שורשם האחד, אל הקדוש ברוך הוא ^[1].

2. המצפן לחיים: מהי דרך ישרה ומהי דרך עקומה?

על פי המפה, רבי נתן מגדיר מחדש את המושג "דרך":

• הדרך הישרה: דרך שמטרתה לחבר את האדם אל התכלית הרוחנית ואל השם יתברך. רק דרך שמקשרת את האדם לנצח ראויה להיקרא "דרך" ^[2].
• הדרך העקומה ביותר: אדם יכול לצעוד בדרך סלולה ונוחה מבחינה גשמית (כמו נסיעת עסקים ל"ברסלוי או ליפסיק"), אך אם הדרך הזו משכיחה ממנו את תכליתו וגורמת לו לאבד את עולמו הנצחי – אין דרך עקומה ומשוגעת מזו ^[2]. רבי נתן ממשיל זאת לאדם שהולך בדרך כבושה היטב, שמובילה ישירות אל תוך יער מלא חיות טורפות ושודדים ^[2].

3. "פסוקי דזמרה" - הקריאה במפה ביומיום

איך אנחנו משתמשים במפה הזו? באמצעות אמירת "פסוקי דזמרה" בתפילת שחרית ^[1]. כשאנו מהללים את ה' על כל פרטי הבריאה ("הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות..."), אנחנו בעצם חושפים את הדרכים שקושרות את כל העולם אל הבורא ^{[1, 2]}. פסוקי דזמרה מחברים מחדש את כל הנבראים לשורש האחדות ^[2].

4. "כינור דוד" ותיקון תאוות הממון

הכוח של פסוקי דזמרה נובע מ"כינור של דוד", שמנגן באמצעות רוח צפונית ו"עשרה מיני נגינה" ^[2]. הניגון הקדוש הזה הוא שמתקן סופית את כל העיוותים של הכתות הרעות. במיוחד, הוא מתקן את "מדינת העשירות" (תאוות הממון), וממשיך אל האדם "עשירות דקדושה" – שמחה אמיתית בחלקו, שבעקבותיה באה "שירת הים" שהיא שירת החירות והגאולה מהחומריות ^[2].