דף ו׳

שם ההלכה: הלכות משא-ומתן (הלכה ד')
מראה מקום: דף ו עמוד א ודף ו עמוד ב

אות יג'

רבי נתן מבאר את החשיבות העצומה של ההתחזקות בעת גמר המצווה והעבודה. על פי מאמר חז"ל, הַמַּתְחִיל בְּמִצְוָה אוֹמְרִים לוֹ גְּמֹר, וכן אֵין הַמִּצְוָה נִקְרֵאת אֶלָּא עַל מִי שֶׁגּוֹמְרָהּ. היצר הרע מתגרה באדם דווקא בשלב הסיום, מפני שהגמר הוא בחינת "אחרית", ורק כשהמצווה נשלמת כראוי זוכה האדם לחבר את ה-"אחרית" אל ה-"ראשית". לפיכך, עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְחַזֵּק מְאֹד לִגְמֹר הַמִּצְוָה וְהָעֲבוֹדָה שֶׁהִתְחִיל. רבי נתן מציג דוגמה מיוחדת וסוריאליסטית מפרטי דיני תפילין: אדם יכול לטרוח ולכתוב אלף פרשיות כשרות ולכרוך את עצמו בהן מראשו ועד רגליו, אך כל עוד אינו מניח אותן בתוך בתים של עור, תופר אותן בגידים וקושרן ברצועות במקומן המדויק, אין הוא מקיים את מצוות תפילין כלל. כך גם בציצית ובמזוזה, לכל מצווה יש גבולים, שיעורים ופרטים מדויקים שנמסרו ממשה רבינו. רק כאשר מקיימים את המצווה בכל פרטיה וגומרים אותה כהלכתה, ממשיכים את אור ההשגחה מראש כל המדרגות ועד סופן, וכוללים את עולם המעשה בשורשו העליון, בסוד סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה.

אות יד'

רבי נתן מסביר כי זהו עומק שורש מחלוקת קורח ועדתו. קורח בא בטענות קל וחומר כביכול הגיוניות ושאל: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת חַיֶּבֶת בְּצִיצִית, וביקש להתלוצץ מפרטי המצוות ולשאול מדוע חוט אחד יפטור טלית שאינה תכלת, בעוד טלית שכולה תכלת תהיה חייבת. רבי נתן מגלה כי קורח כפר בעיקר והתלוצץ מפרטי הדינים, מפני שלא האמין שיש סודות עמוקים בפרטי המצוות, וכי כָּל אִמְרַת אֱלֹהַי צְרוּפָה. הכופרים מוכנים לפעמים לקבל טעמים מופשטים או כלליים למצוות, אך הם מתלוצצים מפרטי הדינים הנמסרים בתורה שבעל פה, משום שאין שכלם המוגבל משיג את טעמם. קורח לא האמין שרק על ידי קיום המצווה בכל פרטיה ודקדוקיה כפי שנמסרו מפי משה רבינו – כגון תליית הציצית בכנפי הבגד דווקא – ממשיכים את אור ההשגחה מראשית ועד אחרית. רק על ידי קיום המצווה כתיקונה מגיעה השגחתו השלמה של אלוקים, ונגמר התיקון המקשר את עולם המעשה בשורשו העליון.
*(ורבי נתן חותם עניין זה בהערה בסוגריים: וַעֲדַיִן צְרִיכִין לְבָאֵר עִנְיָן זֶה שֶׁל קֹרַח יוֹתֵר).*

אות טו'

רבי נתן מעמיק בביאור יסוד גמר המצווה, ומחיל אותו על כלליות עבודת האדם בכל ימי חייו. המאמר אֵין הַמִּצְוָה נִקְרֵאת אֶלָּא עַל מִי שֶׁגּוֹמְרָהּ אינו מוסב רק על מצווה בודדת, אלא על כלל היעוד של האדם בעולם. רק בעת הסיום והגמר זוכה האדם לפעול את השלמות ולכלול את עשייתו באלוקות. לפיכך, גם מי שזכה לעשות כהוגן, מוזהר על פי מאמר חז"ל אַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, ועליו לצפות ולייחל תמיד לאחרית טובה, בבחינת טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ. רבי נתן מציין בכאב כי רבים מתחילים בעבודת אלוקים אך נופלים בדרך, ומעטים זוכים להשלים את תפקידם. יחד עם זאת, הוא מחזק וקובע יסוד מעודד: אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה נֶאֱבָד לְעוֹלָם. כל דיבור, תנועה קלה או הרהור טוב שעשה האדם נשמרים לעד, שהרי לא כסף וזהב מלווים את האדם אלא תורה ומעשים טובים בלבד. אף על פי כן, כדי לזכות לתכלית השלמות הנדרשת, חייב האדם להתמיד בעבודתו עד יומו האחרון, ודווקא משום כך היצר הרע מתגרה בו ביתר שאת כאשר הוא קרוב להיכנס לשערי הקדושה.

אות טז'

רבי נתן מרחיב את בחינת גמר המצווה אל כלליות ההיסטוריה, ומבאר את אופיים המורכב והמאתגר של דורות עקבתא דמשיחא. זמננו נחשב בחינת "אחרית", כפי שנאמר בתורה בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה. מחמת הקרבה אל הקץ והגמר, היצר הרע מתגרה בישראל בעוצמה יתרה כדי למנוע את השלמת התיקון. רבי נתן מפרט בכאב כיצד פריצי עמנו נכנעו לתאוות, פרקו עול, וגם סילקו את הבושה באומרם שכך ראוי להתנהג – לְגַלֵּחַ אֶת הַזָּקָן וְהַפֵּאוֹת, ללבוש מלבושי עובדי כוכבים וללמוד חכמות חיצוניות. לצד זאת, גם האנשים הכשרים נחלשים מטירדת הפרנסה והקשיים. רבי נתן מבהיר ומחדד כי כל המניעות הקשות הללו נובעות מתוך הסמיכות העצומה אל הקץ וגמר התיקון. בשונה מכל הגאולות הראשונות שהיה אחריהן גלות, ביאת המשיח תביא גְּאֻלָּה אַחֲרוֹנָה גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ גָּלוּת, שבה ייגמר תיקון העולם בתכלית השלמות ונשוב אל אלוקים לעולם בבחינת טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ. מתוך כך שסמוכים ממש אל הגמר העצום הזה, מתגברת המלחמה הרוחנית, ומוטלת עלינו החובה להתחזק בכל עוז בכל מצווה ועבודה. רבי נתן חותם במשפט נפלא ומעורר: וְאִם הִתְחִיל יִגְמֹר, וְאִם לֹא הִתְחִיל עֲדַיִן יַתְחִיל וְיִגְמֹר.

אות יז'

רבי נתן מעמיד את האמונה העמוקה כעצה היחידה והשלמה להתמודדות עם כל הנפילות, הירידות והספקות בדור זה. גם כאשר אדם חווה נפילה רוחנית ונחלשת דעתו, עצם העובדה שהוא כואב ומבין שקלקל במעשיו מוכיחה שעדיין מפעמת בקרבו נקודת אמונה. מכיוון שיש לו אמונה – עדיין שמורה לו תקווה עולמית, כפי שקיבלנו מרבי נחמן: אִם אַתָּה מַאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן, וכי אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל. רבי נתן מפרט כי הצדיקים הגדולים נחשבים בחינת "ראשית" (ראש כל המדרגות), בעוד האנשים הקטנים והרחוקים נחשבים בחינת "אחרית" (סוף כל המדרגות). אלוקים, שהוא ראשון ואחרון, משתעשע ומקבל נחת רוח עצומה מִכָּל תְּנוּעָה קַלָּה בְּעָלְמָא שֶׁעוֹשִׂין אפילו הפחות שבפחותים. מכאן עולה סוד הירידה לצורך עלייה: גם בתוך חשיכת הריחוק, אם יאמין האדם כי אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָ, הוא ממשיך השגחה שלמה וכולל את מקומו השפל ("סוף כל דרגין") בתוך מקור הבריאה העליון ("ריש כל דרגין"). רבי נתן חותם כי עיקר שלמות הגאולה האחרונה תלויה דווקא בתשובת הרחוקים, שכן על ידם דווקא נכללת ה-"אחרית" ב-"ראשית" לדורות עולם.

תובנה מסכמת

המהלך הרעיוני בדף ו' קושר את חובת ההתחזקות בעת גמר המצווה אל עומק מלחמת הדורות בעקבתא דמשיחא. היצר הרע מתנכל דווקא לסיום ולגמר – הן במצווה הבודדת והן בהיסטוריה הכללית – מפני שבגמר נכללת ה"אחרית" ב"ראשית" ומושלמת הברכה. למרות כל הנסיונות, הנפילות והריחוק, האמונה הזכה וההתמדה ללא ייאוש מאפשרות אפילו לפחות שבפחותים לחבר את מקומו השפל אל מקור החיים, ולפעול את הגאולה השלמה שאין אחריה גלות.