דף ה׳

שם ההלכה: הלכות משא-ומתן (הלכה ד')
מראה מקום: דף ה עמוד א ודף ה עמוד ב

אות ט'

רבי נתן מפרש את סוד מצוות הנפת העומר בששת הקצוות, ומבאר מדוע מנחה זו מובאת דווקא מן השעורים, שהם מאכל בהמה. השגת אמונת ההשגחה הפרטית אינה יכולה להיעשות באמצעות השכל והדעת האנושית המוגבלת והגאה; כדי לזכות לראייה זכה של הנהגת הבורא, נדרש האדם לסלק את דעתו הגאה ולהתקשר באמונה פשוטה ותמימה, בבחינת וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ. בנוסף, הקרבת מאכל הבהמה באה להזכיר כי אלוקים אינו מפרנס ומשגיח רק על המדרגות הרוחניות העליונות או על בני האדם בלבד, אלא מכלכל ברחמיו אפילו את הבהמות, כפי שנאמר נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ, וכל שכן שהוא משגיח ומנהיג באופן מדויק ואישי כל אדם ואדם. יסוד האמונה הוא להאמין שאלוקים מחיה ומפרנס את כל הבריאה כולה, מֵאָדָם עַד בֵּיצֵי כִנִּים. מתוך כך מחדש רבי נתן את העומק שבשם המנחה: אף על פי שכל המנחות נמדדות בשיעור עשירית האיפה, מנחה זו נקראת על שם המידה עצמה – עֹמֶר, שהוא לְשׁוֹן מִדָּה וְגְבוּל. האמונה הזכה בהשגחה הפרטית בונה את הכלי, הגבול והזמן הנכונים, שדרכם מורד השפע הרוחני והגשמי לתוך העולם בצמצום מתוקן, ללא ריבוי אור שמבטל את הכלי. בבניית כלים ומידות אלו במהלך שבעת השבועות, מכין האדם את עצמו לקבלת התורה.

אות י'

רבי נתן עובר לבאר את יסוד העֵרות בליל חג השבועות, זיכוך כוח הראייה, והחיבור בין אמונה תמימה להשגחה שלמה. מפני שקבלת התורה תלויה בזיכוך כוח הראייה, נהגו ישראל להיות נִיעוֹרִים כָּל הַלַּיְלָה בְּשָׁבוּעוֹת לְתַקֵּן אֶת הָעֵינַיִם, כדי לכוון את מבט הנפש אל אלוקים לבדו ולשרש כל עיוורון רוחני. רבי נתן מפרט כיצד החטא והפשע מכניסים כפירה באדם, ומרוב עוונות הוא פוגם באמונת ההשגחה הפרטית. כתוצאה מכך, האדם מסתלק מהשגחתו הגלויה והשלמה של הבורא ועובר להנהגה של חֲצִי הַשְׁגָחָה ו-בָּתַר כְּתְפֵיהּ (מאחורי הגב), שבה החיות מגיעה אליו באופן לא-ישיר דרך הקליפות והחיצוניים. זהו עומק עונש הכרת – שהנפש נכרתת ממקור החיים הישיר. מכאן עולה ההקבלה הנוקבת בין הרשעים לצדיקים: אצל הרשעים, הכופרים בהשגחה, מתקיים המקרא אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה – שתכליתם ואחריתם להכרית ולהסתלק מהחיות. לעומת זאת, התמימים הצועדים באמונה זוכים למאמר שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם, שהיא התכלית המקווה והאחרית הטובה השלמה. רבי נתן מעמיד כאן יסוד אדיר: הַמַּאֲמִין בֶּאֱמֶת הוּא אֶצְלוֹ כְּאִלּוּ רוֹאֶה בְּעֵינָיו מַמָּשׁ, שכן האמונה הזכה הופכת לראייה מוחשית וברורה של הנהגת אלוקים בכל פרט. דרך תיקון העיניים בליל שבועות, משיבים את הראייה הישרה ומחברים את ה-"אחרית" (עולם המעשה והגשמיות) אל ה-"ראשית" (מקור הבריאה באלוקות), בסוד סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה ו-מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית.

אות יא'

רבי נתן מבאר כי מבנה התורה – מהתחלתה ועד סופה – מגלם את סוד הראייה הזכה ואת הידוק הקשר בין האדם להשגחת הבורא. התחלת התורה היא במילה בְּרֵאשִׁית, שאינה רק ציון זמן, אלא רומזת לסוד העיניים והראייה. על פי תיקוני הזוהר, באותיות המילה "בראשית" נרמזות המילים "תמן ראשי" (שם הראש והעיניים), "תמן בת" (בת העין), וכן "תלת גוונין דעינא" (שלושת גווני העין ובת העין). מכאן, שבריאת העולם בראשיתה מושתתת על עיני ההשגחה של אלוקים, הצופה ומביט בכל הנבראים מראשית ועד אחרית. לעומת זאת, סיום התורה חותם במילים לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, המבטאות את עיניהם של ישראל הצופות ומביטות תמיד אל הבורא. רבי נתן מעמיד כאן יסוד עמוק: כאשר אנו מאמינים בהשגחתו ומקיימים את התורה, עָלֵינוּ מַגִּיעַ הַשְׁגָחָתוֹ בִּשְׁלֵמוּת. על ידי אמונה וקיום המצוות בפועל, אנו מחברים את סוף התורה אל תחילתה, ומייחדים את עינינו המביטות למטה עם עיני ההשגחה העליונה, בבחינת כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ. מתוך חיבור זה נכללים ישראל ואור התורה באחדות אלוקית שלמה, בחינת כֹּלָּא חַד.

אות יב'

רבי נתן מפרש את טעם המנהג המקובל ללמוד בליל שבועות את סדר התיקון, שבו קוראים את פסוקי התחלת וסיום כל סדרה וספר בתורה שבכתב ושבעל פה. מכיוון שקבלת התורה תלויה בזיכוך כוח הראייה וההשגחה, עוֹסְקִים אָז לוֹמַר הָרַאשִׁית וְהַסּוֹף שֶׁל כָּל סִדְרָא. תכלית הלימוד היא לְחַבֵּר הָאַחֲרִית בַּרֵאשִׁית, ולפעול את שְׁלֵמוּת הַחִבּוּר סוֹף הַתּוֹרָה בִּתְחִלָּתָהּ. חיבור ה"אחרית" (עולם המעשה וסוף המדרגות) אל ה"ראשית" (מקור הבריאה והדעת העליונה) מעמיד את אמונת ההשגחה הפרטית בבחינת שְׁלֵמוּת הַהַשְׁגָחָה בְּרָצוֹא וָשׁוֹב, ומכליל את עבודת האדם ואור התורה באחדות אלוקית תמימה.

תובנה מסכמת

המהלך הרעיוני בדף זה מעמיד את עבודת האדם וקבלת התורה על הכנת הכלים, הכנעת השכל הגאה, וזיכוך הראייה להכרת ההשגחה הפרטית. העוונות והחטאים פוגמים בדעת ומכניסים כפירה, הגורמת לאדם ליפול מהשגחה שלמה להשגחה חלקית של "בתר כתפיה" ולקבלת חיות דרך הקליפות – שזהו שורש עונש הכרת. התיקון העמוק בליל שבועות, דרך התעוררות, לימוד וזיכוך העיניים באמונה תמימה ("שמור תם וראה ישר"), משיב את האדם להשגחה שלמה, ומחבר את כל עולם המעשה והגשמיות ("אחרית") אל מקורו העליון באלוקות ("ראשית"), בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה.

הנה תקציר מרוכז ב-10 שורות של עיקרי הלימוד בדף ה' (אותיות ט'-יב'):

1. הכנעת הגאווה: הקרבת מנחת השעורים (מאכל בהמה) מורה על ביטול השכל האנושי הגאה לטובת אמונה פשוטה ותמימה.
2. השגחה על כל חי: אלוקים מפרנס ומשגיח ברחמיו על כל הנבראים באופן ישיר, מדרגת הבהמה ועד לכל פרטי בני האדם.
3. בניית הכלי: השם "עומר" (לשון מידה) מלמד שהאמונה הזכה בונה כלי וגבול מתוקן להמשכת השפע בצמצום נכון.
4. תיקון העיניים: העֵרות בליל שבועות נועדה לזכך את כוח הראייה ולהביט בעין גלויה בהשגחה הפרטית של הבורא.
5. שורש עונש הכרת: החטא מכניס כפירה ומעביר את האדם להשגחה חלקית ("בתר כתפיה") ולקבלת חיות מהקליפות, שזו כריתת הנפש.
6. אחרית הצדיקים: בשונה מהרשעים שאחריתם נכרתת, התמימים הצועדים באמונה זוכים למאמר "שמור תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום".
7. אמונה כראייה מוחשית: רבי נתן מחדש כי "המאמין באמת הוא אצלו כאילו רואה בעיניו ממש" – האמונה הופכת לראייה זכה.
8. סוד בראשית: "בראשית" רומזת לעיני ההשגחה ("תמן ראשי", "תמן בת"), וסיום התורה "לעיני כל ישראל" מחבר את עינינו לעיני הבורא.
9. המשכת ההשגחה השלמה: על ידי אמונה וקיום המצוות בפועל, ממשיכים את השגחת אלוקים להאיר עלינו בשלמות ("עין בעין יראו").
10. חיבור ראשית ואחרית: לימוד התיקון בליל שבועות מחבר את עולם המעשה ("אחרית") למקורו העליון ("ראשית"), בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה.