דף רי״א

שם ההלכה: נְפִילַת אַפַּיִם הֲלָכָה ו
מראה מקום: דף ריא עמוד א ודף ריא עמוד ב

סעיף ה (המשך מהדף הקודם)

רבי נתן ממשיך לבאר את משמעות נוסח הווידוי שאנו מקדימים לומר: "ואין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו". לכאורה נשאלת השאלה, הרי אנו יודעים שחטאנו, איזו זכות מיוחדת יש בכך שאיננו מכחישים זאת? ההסבר נוגע לעומק הנזק הרוחני של החטא. כל עוון יוצר חציצה בינינו לבין אלוקים, בבחינת הפסוק "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים" – זהו "הַמַּסָּךְ הַמַּבְדִּיל". מסך זה יכול בקלות לייאש את האדם, כפי שקורה לאפיקורסים אשר מתוך ריבוי החטאים נופלים לכפירה גמורה, מצדיקים את עצמם בעזות פנים ומכחישים את האמת.

לעומתם, המאמין שומר על ענווה. עצם ההצהרה שאיננו עזי פנים להכחיש את האמת, מוכיחה שלמרות הריחוק וההסתרה, האדם לא נותק מהשורש הפנימי שלו והוא: "מְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ עֲדַיִן תְּשׁוּבָה וּמְחִילָה". בהמשך הסעיף מוסבר כי החטאים פגמו בכל 22 אותיות התורה, ולכן הווידוי מסודר בדיוק לפי אותיות הא"ב ("אשמנו, בגדנו"). מתוך ההכרה שאין לנו כלל מושג היכן אנו נמצאים בעולם בעקבות חשיכת המסך, אנו נשענים על אלוקים, שהוא "יודע תעלומות". ההסכמה להיות בתוך חוסר הידיעה ולשאול "איה", היא שמחברת אותנו חזרה.

סעיף ו

על רקע עומקו של אותו מסך מבדיל, מסביר כעת רבי נתן מדוע הווידוי פותח את הפתח לסליחה באמצעות "שלוש עשרה מידות של רחמים". מידות אלו אינן כוח סליחה רגיל, אלא הן נמשכות מן המקור העליון והנסתר ביותר בבריאה – מבחינת "כתר", שהוא בסוד "מַאֲמָר סָתוּם" (בחינת בראשית). רק כוח התיקון השורשי והעליון הזה מסוגל לחדור מבעד למסך העוונות ולתקן את הפגמים.

מהלך זה מודגם בבירור בעבודתו של משה רבנו לאחר חטא העגל. החטא יצר הסתרה עצומה, אך משה סירב להיכנע לייאוש. הוא פעל בעקשנות כבירה אל מול כל חסם, כפי שדרשו עליו חז"ל: "שֶׁלֹּא הִנִּיחַ זָוִית בָּרָקִיעַ שֶׁלֹּא נִשְׁתַּטַּח וְנִתְחַבֵּט עָלָיו". משה רבנו ביטל את עצמו אל תוך ההסתרה ("ואם אין מחני נא") רק כדי למשוך משם את הרחמים הגנוזים שבאותו מאמר סתום. עבודתו של משה היא הלימוד לדורות לכל אדם הנופל למקומות של הסתרה, שכן הוא פעל מתוך הידיעה הברורה והמוחלטת: "שֶׁיָּדַע שֶׁאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם". זוהי העקשנות שמגלה את כבוד השם דווקא מתוך עומק החושך.

תובנה מסכמת מכל הדף

התובנה המרכזית העולה מהדף מעניקה כוח עצום ויציבות בהתמודדות עם חטאים וריחוק. טבעו של כל חטא הוא ליצור "מסך מבדיל" שמזמין את האדם להתייאש או להתכחש למצבו בעזות פנים. אולם, הרפואה למצב זה אינה טמונה בהצדקה עצמית או בשלמות, אלא בכנות ובעקשנות. ברגע שהאדם מוותר על עזות הפנים, מודה באמת הפשוטה על מצבו וממשיך לבקש רחמים, הוא צועד בדרכו של משה רבנו. ההחלטה שלא להניח אף זווית ברקיע ללא תחינה, מתוך אמונה יצוקה ש"אין שום ייאוש בעולם כלל", היא עצמה הכלי העוצמתי ביותר לבקע את מסך העוונות ולמשוך רחמים נסתרים משורש הבריאה אל תוך החושך.