דף רי״ב

שם ההלכה: נְפִילַת אַפַּיִם הֲלָכָה ו
מראה מקום: דף ריב עמוד א ודף ריב עמוד ב

סעיף ו (המשך מהדף הקודם)

הדף פותח בהשלמת הביאור על מסירות הנפש של משה רבנו לאחר חטא העגל. משה הבין שעוצמת החטא מחייבת רחמים עליונים מעבר למה שניתן להשיג מההארות הגלויות והמושגות. לכן הוא מבקש מאלוקים: "מְחֵנִי נָא" – כלומר, הוא מוכן מרצונו לוותר על כל השגתו הרוחנית ולהימחק ממדרגתו הגלויה, כדי לרדת אל עומק ההסתרה ^[1]. נכונותו להישאר שם ולחפש את אלוקים ללא תנאי, מתוך החלטה של: "וְלֹא אֵצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם", היא זו ששברה את מידת הדין ^[1]. עצם המוכנות לחיפוש בתוך החושך הובילה להצלחה: "לְהוֹצִיא מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּלּוּי רַחֲמִים רַבִּים" עבור ישראל ^[1].

סעיף ז

רבי נתן ממשיך ומבאר כי זהו בדיוק סוד שבירת הלוחות. הלוחות ייצגו את החכמה הגלויה של התורה. משחטאו ישראל ואיבדו את הכלים להשגה זו, בחר משה לשבור את הלוחות – מעשה המסמל את סילוק החכמה השכלית והשלכת עצמו אל מקום הנפילה של העם ^[1]. פעולה זו מגלמת את מהותה של תפילת "נפילת אפים": ירידה מכוונת אל ההסתרה כדי לאסוף את הניצוצות שאבדו ^[1]. אלוקים שיבח את המהלך המורכב הזה באומרו למשה: "יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ" ^[1]. משה ידע שדווקא מתוך הסילוק של החכמה הגלויה והזעקה לאלוקים מתוך "המאמר הסתום" (מקום של חוסר ידיעה), מתאפשרת: "בְּחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה" ^[1].

סעיף ח

המהלך מתרחב ובוחן את מושג החיפוש מתוך ההסתרה, דרך ניסיונותיו של אברהם אבינו. כאשר אלוקים מצווה עליו "לך לך", הוא אינו מגלה לו את היעד מראש, אלא מורה: "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", במטרה לחייב אותו לעבודת חיפוש מתמדת ^[1]. לעיתים, ההשגחה מעלימה את הדרך ויוצרת בלבול ומצבים של "לבי סחרחר", כדי שדווקא מתוך הערפל וחוסר הוודאות האדם: "יְחַפֵּשׂ וִיבַקֵּשׁ אַחַר רְצוֹנוֹ" ^[2].

רעיון זה בא לידי ביטוי מובהק אצל יונה הנביא. כאשר יונה הגיע אל המקום החשוך, המבודד והאבוד מכל – מעי הדגה, שנתפסו כ"שאול" – הוא לא נכנע לייאוש ^[2]. כאן מביא רבי נתן את העדות האישית המרעידה ששמע מפי רבי נחמן בעצמו: "כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: 'שֶׁהָעִקָּר הוּא: מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי'" ^[2]. במילים ספורות אלו ("דער עיקר"), הופך רבי נחמן את התפיסה המקובלת: שיא עבודת השם אינו מתרחש בהכרח בזמנים של קדושה והארה מוחלטת, אלא "העיקר" הוא דווקא המבחן של האדם כשהוא נופל לשאול. יונה הוכיח שהחיפוש האמיתי אחר אלוקים אינו תלוי בהשגה ברורה, אלא קריטי שיתקיים דווקא מתוך המקומות האפלים והנמוכים ביותר.

סעיף ט

רבי נתן חותם את המהלך בהבנה שההסתרה חלה גם על נפילות ממשיות למקומות של טומאה, כפי שקרה לשרה אמנו בבית פרעה ולאסתר בבית אחשוורוש ^[2]. ירידות קשות אלו נועדו למטרה פנימית: לעורר באותם צדיקים זעקה, חיפוש נואש ושאלת "איה", בעוצמה שאינה מתאפשרת במצב של נוחות טבעית. בזכות הזעקה הכנה מתוך אותם מקומות מטונפים, נבקעה ההסתרה והתהפכה הגזרה, שכן: "עַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא יָצְאוּ מִשָּׁם" ^[2]. המסקנה המעשית לכל אדם הנופל למקום של הסתרה, היא להשתמש בנפילה עצמה כדחף לזעוק חזרה אל אלוקים, ולזכור תמיד: "וְאַל יִתְיָאֵשׁ מִן הַצְּעָקָה וְהַבַּקָּשָׁה לְעוֹלָם" ^[2].

תובנה מסכמת מכל הדף

הקו המחשבתי העולה מן הדף משרטט מחדש את ההתייחסות למצבי שבר וריחוק. בין אם מדובר בשבירת הלוחות בידי משה, בחוסר הוודאות של אברהם אבינו, או בירידתן של שרה ואסתר אל בתי המלכים – אלוקים נוטע את הניסיונות המורכבים ביותר כדי להוציא את האדם מאזור הנוחות של הידיעה המוחלטת, אל עבר עבודה אקטיבית של חיפוש. החלל, השבר והבלבול אינם סוף הדרך, אלא הזמנה הכרחית לזעוק מתוך החושך. כפי שזוקק במסר: "דער עיקר איז מבטן שאול שיוועתי" – פסגת ההישג הרוחני היא היכולת לצעוק בדיוק מהמקום הנמוך ביותר ^[2]. זעקה זו, המעידה על אמונה איתנה ששום מקום אינו מנותק מאלוקים, היא הכלי שמעורר את מידות הרחמים הגנוזות והופך כל נפילה כואבת לתכלית העלייה.