דף ר״י

שם ההלכה: נְפִילַת אַפַּיִם הֲלָכָה ו
מראה מקום: דף רי עמוד א ודף רי עמוד ב

סעיף א

רבי נתן פותח בהישענות על תורה י"ב של רבי נחמן ומעמיד במרכז את כוחה של זעקת החיפוש מתוך המשבר. כאשר אדם נופל למקומות נמוכים, הפעולה האקטיבית שעליו לעשות היא לזעוק ולחפש היכן אלוקים נמצא גם שם, בבחינת שאלת "אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ". זעקה זו אינה ביטוי של ייאוש, אלא היא הפעולה שמגלה את המקור העליון ביותר – "המאמר הסתום". על פי דברי חז"ל, העולם נברא בעשרה מאמרות, אך המילה "ויאמר" מופיעה בפרשת הבריאה רק תשע פעמים. המאמר העשירי רמוז במילה "בראשית" עצמה, והיא מהווה מאמר נסתר. המשמעות הפנימית והעמוקה היא שכאשר אדם חוטא ומתרחק, הוא ממשיך לקבל חיות נסתרת מאותו מאמר סתום של "בראשית". חיות זו נועדה כדי שמידת הדין לא תפגע בו מיד, וכך יתאפשר לו להמשיך להתקיים עד שישוב אל אלוקים. כאשר האדם הנופל צועק "איה", הוא מתעורר ומתחבר ישירות לאותו כוח עלום, ובכך: "עוֹלֶה לִבְחִינַת 'אַיֵּה'".

סעיף ב

בהמשך לכך, מרחיב רבי נתן על המורכבות העצומה שבתיקון אדם אשר חווה נפילה בעודו בחיים. עולה כאן תובנה יסודית לפיה קל יותר לתקן ולהעלות נשמות של מתים מאשר לעזור לאנשים נופלים שחיים בעולם הזה. הסיבה לכך היא שלאדם החי יש עדיין כוח בחירה חופשית, ולכן גם אם מסייעים לו, הוא עלול לבחור שוב ברע, לקלקל מחדש ולפול חזרה למקומות נמוכים. אולם, התיקון מתאפשר בכל זאת בזכות כוחם של הצדיקים הגדולים, אשר נותנים לנופלים את הכוח שלא להתייאש ולהמשיך לזעוק אל אלוקים. עצם הכוח לצעוק ולחפש הוא זה שמחולל את התיקון. מהלך זה קשור בסוד ל"נְפִילַת אַפַּיִם", שהיא ירידה מכוונת למקומות של הסתרה במטרה להעלות את הניצוצות והנשמות משם, בסוד: "בְּחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה".

סעיף ג

רבי נתן מעמיק כעת במשמעות הסמלית של כיסוי הפנים בזמן תפילת התחנון (נפילת אפים). הפנים של האדם מייצגות את החכמה והשכל, כפי שנאמר: "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו". אולם, כאשר יורדים למקומות של חושך והסתרה כדי לחפש את אלוקים, השכל וההיגיון הרגילים אינם יכולים להועיל, שכן במקומות אלו "אֵין רוֹאִין כְּבוֹדוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה". לכן, הפעולה הנדרשת היא "הִסְתַּלְּקוּת וְהַעְלָמַת וְכִסּוּי בְּחִינַת הַפָּנִים", כלומר – ויתור מכוון על ההבנה השכלית. כאן מתגלה חכמה מיוחדת ועליונה מאין כמותה: החכמה הגבוהה של ה"מאמר הסתום" נמצאת דווקא בהעלם מוחלט. על ידי השהיית השכל וההכרה המלאה בכך שאיננו מבינים את דרכי ההשגחה, מגיע האדם אל פסגת ההשגה, שהיא 'תכלית הידיעה אשר לא נדע'. משם, מתוך חוסר הידיעה והאמונה הפשוטה, הוא מסוגל לחלץ את עצמו מההסתרה.

סעיף ד

המהלך הרעיוני מתרחב לעבודת יום הכיפורים, ומחבר בין סוד שני השעירים, דיבורי הכפירה והווידוי. התורה מצווה להביא שני שעירים זהים לחלוטין: "שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים שָׁוִין בְּקוֹמָתָן וּמַרְאֵיהֶם מַמָּשׁ". למרות זהותם, האחד מוקדש לאלוקים והשני נשלח לעזאזל. הדבר מלמד שגם כוחות הטומאה שואבים את חיותם מאותו שורש עליון ונסתר של קדושה. משום שמקור זה כה נעלם, איש אינו יכול להבחין מי שייך לאן, ורק אלוקים בעצמו קובע זאת.

העלמה זו של החכמה העליונה מיוצגת על ידי משה רבנו, שהשיג חכמה כה גבוהה עד שלא ניתן לבטאה במילים, והיא: "בִּבְחִינַת 'כְּבַד פֶּה' הַנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה". מתוך אותו חלל של "העלמת הדיבור", מוצאים כוחות הטומאה (האפיקורסים) פתח לינוק, והם מייצרים "אוֹתִיּוֹת וְדִבּוּרִים שֶׁל שֶׁקֶר". אלו הם דיבורי הכפירה המסיתים את האדם לחטוא. התיקון לאותם דיבורי שקר מתבצע באמצעות הווידוי. החזרה הלא נעימה והקשה בפה על העוונות אינה רק ציון עובדות, אלא היא בעצמה זעקת ה"איה". כאשר האדם עומד ומודה בחטאו, הוא משבר את דיבורי השקר של הכפירה ומוכיח שלמרות נפילתו הוא: "מְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ עֲדַיִן 'אַיֵּה'". דרך אמירת הווידוי בפה, האדם מוציא את אותיות הדיבור מהשקר ומעלה אותן חזרה למקורן הקדוש.

תובנה מסכמת מכל הדף

המסר המרכזי שזור כחוט השני לאורך כל סעיפי הדף: הדרך חזרה אל אלוקים ממקומות של נפילה והסתרה אינה עוברת דרך הבנה שכלית או שלמות במעשים, אלא דרך כוח החיפוש ההחלטי. המציאות בנויה כך שהחיות הגבוהה ביותר (המאמר הסתום) מסתתרת דווקא בנקודות העיוורון של השכל האנושי ובדיבורים הלא-נעימים של ההכרה בטעות. בין אם באמצעות "נפילת אפים" המכסה את חכמת השכל, ובין אם דרך הווידוי המפרק את שקר הכפירה – עצם ההסכמה להישאר בחוסר ידיעה, תוך המשך עקשני של קריאת ה"איה", היא הכלי העוצמתי ביותר ההופך כל ירידה לעלייה עליונה.