דף ל״ב

הלכות נטילת ידיים לסעודה ובציעת הפת הלכה ו'
דף לב עמוד א ודף לב עמוד ב

סעיף ע – ברכת המזון כהמשכת הארת הרצון

רבי נתן מבאר את פנימיות חובת ברכת המזון מן התורה. תכלית הברכה וההודאה לאחר האכילה אינה רק אמירת תודה הסתמית, אלא פועלת להמשיך על האדם את הארת הרצון העליון. יסוד העניין טמון בכך שסוד שְׁמוֹ בְּגִימַטְרִיָּא רָצוֹן, ועל כן בכל פעם שהאדם מזכיר את שם אלוקים בברכה, הוא מעורר בתוכו כיסופים, השתוקקות ודבקות פנימית באלוקים.

כל הברכות וההודאות שבתורה שורשן בבחינת עֶשְׂרָה מִינֵי נְגִינָה שֶׁהֵם בְּרָכָה, שכל עניינן הוא הבעת רצון ודבקות. מטעם זה נקבע שעיקר ברכת המזון נאמר על כוס של יין, כמאמר חז"ל אֵין אוֹמְרִים שִׁיר אֶלָּא עַל הַיַּיִן, שכן היין מייצג את בחינת התעוררות השיר, הרינה, הבקשה והרצון הפנימי.

סעיף עא – שלוש הברכות כנגד שלוש הארות הרוחניות

השגת הארת הרצון דורשת איחוד וכלליות בין מדרגות העליונים למדרגות התחתונים. משום כך נתקנו מן התורה שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כאשר כל ברכה מכוונת כנגד הארה מוגדרת בסדר ההשתלשלות:

1. הברכה הראשונה (ברכת הזן): מכוונת כנגד הֶאָרַת דְּרֵי מַעְלָה. ברכה זו נתקנה על ידי משה רבינו בעת ירידת המן, שהוא בחינת לֹא יָדְעוּ מַה הוּא. זוהי הארת שפע עליון המבטאת ביטול גמור והשגה הנמשכת ממעל, בלא שתהיה מותנית בפעולה אנושית תחתונה.
2. הברכה השנייה (ברכת הארץ): מכוונת כנגד הארת דרי מטה. ברכה זו נתקנה על ידי יהושע עם הכניסה לארץ ישראל. יהושע, בבחינת תלמיד, פועל להמשיך את הקדושה אל תוך המציאות הגשמית והתחתונה, כדי לגלות בכל מקום את בחינת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.
3. הברכה השלישית (בונה ירושלים): מכוונת כנגד הכלליות המלאה של רב ותלמיד, עליונים ותחתונים יחד. ברכה זו נתקנה על ידי דוד ושלמה עם בניין בית המקדש, שכן בבית המקדש עלו הקרבנות ונעשתה נכללות העולמות בשלמות, ושם נמשכה הארת הרצון בשיאה.

סעיף עב – החורבן, תיקון הקבורה וברכת הטוב והמטיב

בזמן שבית המקדש היה קיים, נמשכה הארת הרצון דרך שלוש הברכות והעלאת הקרבנות. אולם בעקבות החורבן, כאשר נטלו מאיתנו בית המקדש והקרבנות, אבד הכלי המרכזי לכלליות העולמות. כתוצאה מכך, נקבע שהמשכת הכפרה והארת הרצון תיעשה כעת דרך הסעודה והאכילה הפרטית של האדם, בבחינת שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר. לשם כך הוסיפו חכמים ביבנה ברכה רביעית – ברכת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, המבטאת את הארת הרצון השמורה לעתיד לבוא.

רבי נתן מקשר זאת לעומק עניין קבורת הרוגי ביתר:
ביתר נחרבה לאחר שתושביה שמחו ביום חורבן ירושלים ולא השתתפו בצער החורבן. לאחר הנפילה, הרוגיה לא ניתנו לקבורה במשך זמן רב, דבר שהיה כרוך בצער רוחני עמוק, שהרי כִּי הַנֶּפֶשׁ אֵין לָהּ שׁוּם מְנוּחָה עַד אַחַר הַקְּבוּרָה*. כל עוד הגוף אינו נקבר, הנפש מעוכבת מלעשות את תיקונה ולחזור לשורשה.
כאשר ניתנו הרוגי ביתר לקבורה, נעשה חסד גדול, שכן הַקְּבוּרָה הוּא תִּקּוּן הַמֵּת. דווקא על ידי חזרת הגוף לעפר, מַתְחִיל צְמִיחַת חַיּוּתוֹ הַנִּצְחִי, בבחינת וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ ובחינת טוֹב יוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. בקבורה מתבלה ונפסדת תאוות האכילה והחומריות שנאחזה בגוף עקב חטא אדם הראשון (שֶׁכָּל פְּגָמוֹ הָיָה עַל יְדֵי הָאֲכִילָה*).
כשראו חכמי אותו הדור שניתנו הרוגי ביתר לקבורה לאחר החושך הגדול, הבינו כי חַסְדֵי אֱלֹקִים לֹא תָמְנוּ*. הם נוכחו לדעת שגם בתוך הסתרת החורבן יש תקווה והארת פנים, וכי חובה להתגבר ברצון עז אל אלוקים. על גילוי חסד ורצון זה תיקנו את ברכת הטוב והמטיב.

תובנה כללית מכל הדף

המהלך היסודי בדף זה מלמד כי ברכת המזון אינה רק מצווה מעשית, אלא סדר רוחני להמשכת הארת הרצון בכל מצב. בזמן קיומו של בית המקדש נמשכה ההארה דרך האיחוד השלם של עליונים ותחתונים בשלוש הברכות ובקרבנות. אך גם כאשר הבית נחרב והחושך גבר, הארת הרצון לא נפסקת – היא מעתיקה את מקומה אל השולחן הביתי ואף אל המקומות הנמוכים ביותר. מעשה קבורת הרוגי ביתר מחדיר את ההכרה שדווקא במקום שבו החומריות מתבלה והתאווה נפסדת, מתחילה צמיחת חיי הנצח; ודווקא בתוך החורבן מתגלה כי חסדי אלוקים אינם תמים, וכי בידו של האדם להתגבר ברצון חזק ולהמשיך תקווה והארה גם מתוך המצרים.