דף ל״א

הלכות נטילת ידיים לסעודה (הלכה ו') ובציעת הפת
דף לא עמוד ב ודף לב עמוד א

סעיף סח – תמיהת רבי נתן, פגם קורח ותפילת יעקב למניעת הנתק

במסכת סנהדרין דורשים חז"ל את שמות אבותיו של קורח לגנאי על קורח עצמו (כגון "בן יצהר – שהרתיח את העולם כצהריים"), והגמרא מקשה מדוע לא נדרש גם "בן יעקב שעיקב". רבי נתן תמה על עצם ההוא-אמינא להזכיר את שמו הקדוש של יעקב אבינו לגנאי.

על כך משיב רבי נתן: קורח במחלוקתו ביקש לעקור ולנתק את עצמו לחלוטין מדעת אבותיו, עד שכל שמותיהם הקדושים נהפכו אצלו לסם המוות ולגנאי. מחמת עוצמת הרעה של מחלוקתו, סברה הגמרא שמא פגמו של קורח הצליח להגיע עד לשורש העליון של יעקב אבינו – התחלת ייחוסם וקדושתם של כל בני ישראל.

אולם יעקב אבינו צפה זאת מראש ופעל בתפילתו "בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי": הוא הסתיר והעלים את עצם נקודת קדושתו הזכה, כך ששום פגם שבעולם לא יוכל לגעת בה. בכך נקבע כלל נצחי – אי אפשר לנתק את הבנים מהשורש האלוקי לעולם, משום שתמיד יש בסוד הקדושה בחינה של "דילוג" על החוליה המקולקלת.

קורח הצליח לעקור אך ורק את עצמו ונותר כחלקת בור שוממה באמצע ("שֶׁעָשָׂה קָרְחָה בְּיִשְׂרָאֵל"), בעוד השורש הקדוש של יעקב דילג על קורח ונתעורר בבניו בתוך הרעש הגדול של הבליעה באדמה. שם הרהרו בני קורח בתשובה, נפדו ממעמקים, וזכו שיתקיים בהם "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ".

סעיף סט – הדיוק בספר דברי הימים וזכירת יעקב על הדוכן

המדרש מציין כי יעקב אבינו ביקש ששמו לא ייזכר במחלוקת קורח, אך ייזכר בעת שהלויים מתייחסים ועומדים לשיר על הדוכן. רבי נתן מביא דיוק נפלא מתוך ספר דברי הימים (פרק ו'): כאשר מפורט ייחוסם של המשוררים שעמדו על הדוכן מכל משפחות לוי – אצל אסף (מבני גרשון) ואיתן (מבני מררי) הייחוס מסתיים ב"בן לוי" ואינו מזכיר את יעקב.

לעומת זאת, דווקא אצל הימן המשורר, שהיה מצאצאי קורח (בני קהת), מזכיר הכתוב את הייחוס המלא עד "בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל".

מתוך כך מוכח כי תפילת יעקב פעלה תיקון מושלם לפגם קורח: אף על פי שקורח סבר כי עקר את הכל, שורש הקדושה של יעקב נותר טהור, דילג על הקלקול של קורח, והגיע לכדי גילוי שלם בצאצאיו בשירת הדוכן ובדברי תשבחות לאלוקים.