דף כ״ה

בסוף פרשת נשא יש רגע שקט אבל דרמטי. 12 נשיאים מביאים קורבנות, ואז מגיעה הבעיה האמיתית: איך מזיזים את המשכן מכאן?

הפתרון לא מגיע מהכוהנים ולא מהלוחמים. הוא מגיע מיששכר.

וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים. הם המומחים לקריאת השעה. והקריאה שלהם חדה: יֵשׁ שָׂכָר. גם ברגע הכי צפוף, יש פה רווח. לא סתם, זה הפסוק כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל - כעת, עכשיו, יתברר מה אלוקים עשה כאן.

ומי שמבין את השעה לא נואם, הוא ממציא.

יששכר ממציא את העגלות. עד אז סחבו הכל על הכתפיים. הוא אומר: תעשו עגלות. כדי שיהא נטען בהם. כדי שאפשר יהיה להמשיך אלוקות ממקום למקום.

זו לא המצאה טכנית, זו המצאה תודעתית. בלי עגלה, הקדושה נשארת מאחור כשאתה מתקדם. עם עגלה, אתה לוקח אותה איתך למסע הבא.

וזה בדיוק תפקיד הצדיק. לא רק לספר לך סיפור יפה על כך שיש שכר, אלא לבנות לך את העגלה שתאפשר לך להמשיך לנוע בלי לאבד את מה שכבר בנית.

במדבר לא היה צבא עם מדים אחידים. היו 12 דגלים, 12 צבעים, 12 סוגי אנשים. זה כלל ישראל.

כל דגל היה צבוע בגוון של אבן מהחושן. כל שבט והצבעוניות הקדושה שלו. והמשכן באמצע - הוא מקור הדעת.

רבי נתן אומר שהיום התפקיד שלנו הוא אותו דבר בדיוק: לקבל מהמשכן, ולקבל גם אחד מהשני. כל אחד והגוון שלו. כשאנחנו מדברים ביראת שמים, הגוונים נכללים זה בזה ונהיה מחנה אחד.

והדגלים הם גם טכסיס מלחמה. בצבא לא צועקים הוראות ארוכות, מניפים דגל. רמז קטן וכולם יודעים אם להתקדם, לעצור, להתקבץ. ככה גם התורה - נותנת לנו רמזים עדינים איך להישאר על העמדה.

כבר ראינו יופי אמיתי. לא נתפתה לשום הצעה אחרת.

יש קול אחד שחוזר בכל דור.

קול של אומות העולם, של כוח, של פוליטיקה, של תרבות נוצצת. קול שקורא לנשמה היהודית ואומר לה: בואי אלינו.

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ.

בואי, יש לנו מה להציע לך. יש לנו במה, יש לנו כותרות, יש לנו יופי. תעזבי את המחנה המדברי שלך עם הדגלים, בואי למחול שלנו.

זה פיתוי לא של עבירה קטנה. זה פיתוי של השתייכות. של להיות חלק מהדבר הגדול, החזק, הנחשב.

ואז באה התשובה. תשובה פיוטית, כמעט לוחשת, אבל חותכת כמו חרב:

מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם.

מה יש לכם להראות לה? היא כבר ראתה.

היא כבר ראתה את מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם - את המחול של המחנות, את הדגלים, את 12 הגוונים המקודשים מסביב למשכן. היא כבר טעמה יופי אמיתי. יופי של אחדות מתוך רבגוניות, של כל שבט והצבע שלו, של דֵּין מִן דֵּין, של חברים שמאירים זה לזה.

אתם מציעים לה מחול אחד, אחיד, מסנוור. היא כבר רקדה במחול של מחניים.

ומי שפעם עמד באמצע המחנה וראה את הדגלים, כבר לא מתפתה לדגל אחר.