דף י״ח

סיכום – דף יח (סעיפים יט' עד כג')

שם ההלכה: הלכות נטילת ידיים לסעודה (הלכה ו') ובציעת הפת
מראה מקום: דף יח עמוד א – עמוד ב

סעיף יט': מעלת הקידוש והארת הרצון בשבת וסוד ארבע כוסות בפסח

היין בקדושה מורה על התגלות הארת הרצון העליון והתעוררות הלב. כפי שנראה בחוש, כאשר אדם שהוא ירא שמים שותה יין בקדושה בשבת ויום טוב, מתעורר לבו בהארה והשתוקקות נמרצת לה' יתברך מתוך שמחה והרחבת הלב.

עניין הקידוש על כוס יין מיוסד על העיקרון ש"אין אומרים שיר אלא על היין", משום ששיר מבטא את עיקר הדבקות והרצון המופלג. בכניסת השבת מעלים על ידי הקידוש את כל מעשה בראשית וששת ימי החול כדי לכלול אותם בקדושת השבת, שהיא בחינת העולם הבא. מסיבה זו נפסק כי "אין קידוש אלא במקום סעודה", כדי להמשיך את הארת הרצון ישירות אל תוך הסעודה והאכילה.

בשבת ויום טוב מברכים קידוש על כוס יין אחת משום שקדושתם נמשכת על ידי עבודת ששת ימי המעשה והתורה (אתערותא דלתתא). אך בליל פסח, שהיה תחילת הגאולה קודם מתן תורה ובלא אתערותא דלתתא כלל, נדרשות ארבע כוסות יין כנגד ארבע לשונות של גאולה ("והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי"). מכיוון שהארה זו נמשכת משרשים עליונים ללא עבודה מוקדמת, אי אפשר לאכול את הסעודה מיד לאחר כוס הקידוש הראשונה, אלא מוכרחים להמשיך אל הכוס השנייה והגדת סיפור יציאת מצרים.

סעיף כ': "אבל בפסח" – מדוע אוכלים רק לאחר הכוס השנייה והארת 'בן חכם' ב'בן רשע'

בשבת ויום טוב נמשכת הקדושה והארת הרצון על ידי יגיעת ששת ימי המעשה והמצוות. אבל בפסח, מכיוון שהגאולה הייתה קודם מתן תורה וללא שום אתערותא דלתתא ועבודה מוקדמת, נמשכים המוחין והחסדים הגדולים מן השמיים בבחירתו ובחסדו של הבורא בלבד.

מסיבה זו אי אפשר לאכול את הסעודה מיד לאחר כוס הקידוש הראשונה כמו בשבת: בהעדר עבודה מוקדמת מצד האדם, אי אפשר לזכות ולהמשיך את הארת הרצון בשלמות ישירות אל תוך האכילה. כדי לזכות להארת הרצון באכילה, מוכרחים לשתות כוס שנייה ולסדר עליה את ההגדה קודם הסעודה. עניינה של הכוס השנייה וסיפור הניסים ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום") הוא הכללת עולם העשייה בעולם האצילות.

זהו העומק הפנימי של הארת 'בן חכם' ב'בן רשע':

• ה'בן רשע' מייצג את בחינת עולם העשייה – המקום הנמוך, החולה והמקולקל ביותר.
• ה'בן חכם' מייצג את עולם האצילות.
• רבי נתן קובע יסוד עמוק: ככל שהאדם או המצב נמוך, חולה ומקולקל ביותר, כך צריכים להמשיך עליו שכל ודעת ממקום גבוה ועליון יותר. על ידי הדעת העליונה מן האצילות ('בן חכם'), מאירים לתוך עומק השפלות והנפילה של העשייה ('בן רשע') כדי להחזיר אפילו את הרחוקים והמקולקלים ביותר בתשובה.

רק על ידי סיפור ההגדה על הכוס השנייה והמשכת הדעת העליונה, נשלמת כלליות העולמות והעלת עולם העשייה אל עולם האצילות, ואז מגיעים למדרגה שבה אפשר לזכות להארת הרצון העליון בשעת האכילה.

סעיף כא': "וכל זה כדי שיראה תינוק וישאל" – תשובת הבן והתיקון הפנימי של הבן הרשע

כל השינויים שעושים בליל הסדר נועדו כדי שהתינוק יראה, יתפלא וישאל "מה נשתנה", שכן עיקר תכלית יציאת מצרים וגילוי אלוהותו יתברך היה בשביל הבנים והעברת הדעת מדור לדור.

התשובה לבן איננה פירוק שכלתני או מתן "טעם פילוסופי" לכל מצווה, שכן טעמי המצוות נעלמים ועליונים משכל אנושי. התשובה היא הנחלת האמונה הפשוטה והתמימה שכל המצוות והשינויים הם רצון אלוקי עליון שנגלה בניסים ובמתן תורה.

כאן מתפצלת הגישה: הבן החכם מקבל שהמצוות עליונות משכלו ושומר על היראה והשתיקה; ואילו הבן הרשע דורש להבין הכל בשכלו האנושי ואינו מוכן לקיים ללא הסבר. בתשובה לרשע ("הקהה את שיניו") טמון רעיון פנימי עמוק של רחמים ותחבולה רוחנית: מטרת הדיבור התקיף איננה להרחיקו, אלא להקהות ולשבור את שיני הגאווה השכלית שלו, לטלטל את יצרו, ושמא דווקא על ידי זה ישוב מרשעתו! כפי שמצינו אצל צדיקי האמת שדווקא בדיבורים כאלו החזירו רשעים רבים בתשובה שלמה.

סעיף כב': אכילת הכרפס, תיקון חטא אדם הראשון ויגיעת התורה

קודם שזוכים לאכול את המצה – שהיא מאכל אדם גבוה ומאכל מלאכים ("לחם אבירים אכל איש") – מביאים אל השולחן ירק מועט הנקרא 'כרפס'. הירק מייצג את מדרגת הקטנות, הדלות והעניות (בחינת 'מאכל בהמה' / עשב השדה). כל אדם הנדרש לעלות בקדושה חייב להתחיל תחילה מתוך הקטנות וההכנעה, ולא להרוס לעלות מיד אל המוחין הגבוהים.

אכילה זו מתקנת את קללת חטא עץ הדעת ("ואכלת את עשב השדה"), שגרמה לאדם הראשון להזדעזע ("אני וחמור נאכל באבוס אחד?!"), עד שנחה דעתו כשאמר לו הקב"ה "בזעת אפך תאכל לחם". יגיעת התורה והמצוות וההתקרבות לצדיק היא ה'זיעה' הרוחנית שבאמצעותה מבררים את המאכל, מעלים אותו מדרגת 'מאכל בהמה' (עשב/ירק) למדרגת 'מאכל אדם' (לחם), וזוכים להארת הרצון.

השם 'כרפס' נגזר גם מלשון בגדי יקר ("חור כרפס ותכלת"), לרמוז שדווקא מתוך ההסכמה לרדת לקטנות ולעניות נזרע השורש ללבושי מלכות ולגאולה.

סעיף כג': 'ורחץ', 'יחץ' ו"לחם עוני שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים הַרְבֵּה"

הנהגת 'ורחץ' (נטילת ידיים בלא ברכה) מורה על לשון ביטחון ("תרחץ" = תבטח). אכילת הירק המועט מורה על ביטחון גמור בה' בתכלית העניות והדחקות, בלא להרהר אחר מידותיו.

'יחץ' – פריסת המצה והפרדתה – מורה כי אף על פי שבצעו את המצה, אי אפשר לאכול ממנה מיד, אלא מוכרחים להמתין ולסדר תחילה את ההגדה. המצה הפרוסה נקראת "לֶחֶם עֹנִי", ודרשו חז"ל: "לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים הַרְבֵּה". מחד, עצם אכילת המצה היא בחינת שתיקה וביטול הקושיות; ומאידך, על מצה זו מניחים את ההגדה ומרבים בדיבורים, שירות, תשבחות וסיפור הניסים. על ידי ריבוי הודאה ודיבור זה מוכשרת האכילה להמשיך בה את הארת הרצון העליון.

תובנה כללית מדף יח (סעיפים יט–כג):

דף יח חושף את המבנה הפנימי העמוק של ליל הסדר כמסע של פדות והעלאת הנפש מן השפלות הנמוכה ביותר אל הארת הרצון האינסופית. דווקא משום שהגאולה החלה בחסד חינם ללא עבודה מוקדמת, נדרש הסדר ההדרגתי: התעוררות הלב ביין הקידוש, הירידה אל מוחין דקטנות בכרפס ובנטילת 'ורחץ' המלמדת ביטחון בעניות, פריסת המצה ב'יחץ', והמשכת הדעת העליונה מ'בן חכם' אל 'בן רשע' דרך סיפור ההגדה והפליאה של שאלת הבן. הלימוד מגלה כי אין שום נפילה שאי אפשר להאיר בה דעת, וכי אפילו הדיבור התקיף כלפי הרשע אינו אלא תחבולה של רחמים לשבור את גאוות שכלו כדי שישוב. דרך יגיעת התורה, השתיקה מול הקושיות וריבוי התשבחות על 'לחם עוני', זוכה האדם להפוך את הקטנות והעניות ללבושי מלכות ולגילוי הרצון השלם.

קציר ב-10 שורות (דף יח, סעיפים יט–כג)

1. יין הקידוש והארת הרצון: שתיית יין בקדושה מעוררת השתוקקות נמרצת לה' יתברך וממשיכה את הארת הרצון אל הסעודה.
2. סוד ארבע כוסות בפסח: בליל פסח לא הייתה אתערותא דלתתא קודם לכן, ולכן נדרשות ד' כוסות כדי להמשיך חסד ורחמים משרשים עליונים.
3. עיכוב האכילה עד הכוס השנייה: אי אפשר לאכול מיד לאחר הקידוש כבשבת, אלא חייבים לסדר את ההגדה ולכלול עשייה באצילות.
4. הארת 'בן חכם' ב'בן רשע': ככל שהאדם נמוך ומקולקל יותר (עשייה/רשע), כך צריכים להמשיך עליו דעת ממקום עליון יותר (אצילות/חכם) כדי להחזירו בתשובה.
5. תשובת הבן – אמונה ולא חקירה: שאלת "מה נשתנה" נענית בהנחלת אמונה פשוטה שהמצוות הן רצון אלוקי, ולא בפירוק שכלתני.
6. התיקון הפנימי של הבן הרשע: "הקהה את שיניו" נועד לשבור את גאוות שכלו של הרשע בטלטלה של רחמים, שמא דווקא על ידי זה ישוב מרשעתו.
7. הכרפס ומוחין דקטנות: אכילת ירק מועט בתחילה מייצגת את הקטנות וההכנעה ההכרחיות קודם שמגיעים למצה (מאכל אדם/מלאכים).
8. יגיעת התורה ומאכל אדם: היגיעה בתורה ובמצוות היא "בזעת אפך", שבאמצעותה מעלים את הירק מדרגת 'מאכל בהמה' לדרגת 'מאכל אדם' מזוקק.
9. 'ורחץ' ושלמות הביטחון: רחיצת הידיים והסתפקות בירק מורות על ביטחון גמור בה' גם בתכלית העניות והדחקות.
10. 'יחץ' ו"לחם עוני": המצה הפרוסה היא לחם שעונים עליו דברים הרבה – שתיקה מספקות מחד, וריבוי הודאה ותשבחות בהגדה מאידך.