דף רמ״ד

שם ההלכה:** הלכות נטילת ידיים לסעודה הלכה ה'

מראה מקום:** דף רמד עמוד א ודף רמד עמוד ב, דף רמה עמוד א ודף רמה עמוד ב

סעיף ל'

רבי נתן פותח את ביאור הלכות נטילת ידיים ביסוד חיותו של האדם: עיקר חיותו הגשמית והרוחנית נשענת על האכילה. לפיכך, קודם שבא האדם לאכול מלחם חוקו, מוטל על איש הישראלי לקדש את עצמו ואת אכילתו, ולהמשיך על עצמו את קדושת ארץ ישראל. בארץ ישראל מקוימות כל המצוות התלויות בארץ, וממנה נמשכת החיות והברכה לכל המאכלים שבעולם, כפי שנלמד מברכת המזון עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

מניין נובע שורש קדושתה של ארץ ישראל? שורש קדושת הארץ מגיע מפסוק הבריאה ומתן הנחלה: כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם, המורכב מדייקא כ"ח (28) אותיות.

בכך נחשף הקשר הפנימי וההדוק למצוות נטילת ידיים: בידי האדם ישנן כ"ח עצמות ופרקים (ארבעה עשר פרקים בכל יד), המכוונים בדיוק כנגד כ"ח האותיות של כֹּחַ מַעֲשָׂיו. הידיים מייצגות את מעשה הידיים והאחיזה בעולם החומרי.

על כן, על ידי נטילת הידיים במים טהורים קודם האכילה, האדם מטהר את כ"ח פרקי ידיו, מחבר אותם אל כ"ח האותיות של בריאת העולם, ומעיד שאלוקים ברא את העולם בחסדו ונתן לנו את ארץ ישראל. בדרך זו נמשכת קדושת ארץ ישראל אל תוך הידיים והאכילה, והמעשה הגשמי מקודש כראוי.

סעיף ל"א

רבי נתן ממשיך ומבאר מדוע דווקא שלמה המלך ע"ה היה זה שתיקן את מצוות נטילת ידיים (ויחד עמה את מצוות עירובין), כפי שדרשו חז"ל שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁתִּקֵּן שְׁלֹמֹה נְטִילַת יָדַיִם יָצְתָה בַּת קוֹל.

עד ימי שלמה המלך, גילוי קדושת ארץ ישראל לא הגיע להתפשטותו ולשלמותו הגמורה. אפילו בימי דוד המלך ע"ה, על אף קדושתו העצומה, עדיין היו מלחמות נטושות, והיה צורך להילחם באויבים ובמקטרגים שטענו כנגד נחלת הארץ.

רק בימי שלמה המלך הוכנעו ונשתתקו כל האויבים והמקטרגים לחלוטין, נעלמו הטענות כנגד נחלת הארץ, שררה מנוחה ושלום בכל הגבולות, ונבנה בית המקדש.

מכיוון שדווקא בימיו של שלמה הגיעה התגלות קדושת ארץ ישראל לשיא שלמותה בלא שום קטרוג, היה בידו הכוח הרוחני לתקן מצווה לדורות – מצוות נטילת ידיים. מצווה זו מאפשרת לכל אדם, בכל דור ובכל מקום בעולם, להמשיך את קדושת ארץ ישראל השלמה אל תוך מעשה האכילה החומרי, לטהר את הידיים מכל אחיזת המקטרגים, ולעשות את השולחן כמיזבח לפני אלוקים.

סעיף ל"ב

רבי נתן מעמיק בסוד החילוק שבין ששת ימי החול לבין שבת קודש, ומבאר כיצד תקנת העירובין של שלמה המלך מגינה על אור השלום והקדושה.

בששת ימי המעשה עוסק האדם בל"ט מלאכות החול, שהן כולן בשורשן בחינת הוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת – עבודת הבירורים שבה מבררים ומעלים את ניצוצות הקדושה מתוך רשות הפירוד אל רשות היחיד של אלוקים. אולם כשנכנסת שבת, מסתלקת עבודת הבירורים, ונאסר לעשות שום מלאכה, מפני שכל הבריאה כולה עולה ומתאחדת בבחינת רְשׁוּת הַיָּחִיד אחת.

כאן מחדד רבי נתן את העומק בתקנתו של שלמה המלך: מן התורה, איסור הוצאה בשבת הינו רק בין רשות היחיד לרשות הרבים ממש. אולם שלמה המלך גזר ותיקן שגם שתי רשויות יחיד הסמוכות זו לזו – כגון שני בתים המשתתפים באותה חצר, שאינם רשות הרבים מן התורה אלא רק רשות של כמה יחידים – לא יוכלו להוציא ולהכניס ביניהם בשבת בלא עירוב.

מדוע החמיר שלמה גם ברשות של כמה יחידים? מפני שעיקר אחיזת כוחות הרע והקליפות נובעת מתוך מַחֲלֹקֶת וְשִׁנּוּי רְשׁוּיוֹת. אפילו הפרדה קלה בין שני יחידים באותה חצר עלולה לעורר רושם של חילוק ופירוד, ולהזכיר את עבודת הבירורים ושינוי הרשויות של ימי החול.

על כן, תיקון העירוב – הנעשה על ידי פת לחם משותפת לכל הדרים בחצר – מאחד את כל הרשויות הפרטיות הללו ונחשב כְּאִלּוּ כֻּלָּם דָּרִים בְּבַיִת אֶחָד. העירוב מצמצם ומעלים את שינוי הרשות, משריש אמונה ואחדות, וסותם את הפתח בפני כל אחיזה של פירוד ומחלוקת בשבת.

סעיף ל"ג

בסעיף זה מעמיק רבי נתן ביחס שבין אור החסד האינסופי לבין הכלי הנדרש כדי לקבלו, ומבאר את הסוד הרוחני של הדין ההלכתי של נטילת ידיים מכלי שלם.

חסד אלוקים – אוצר מתנת חינם שבו נברא העולם – הוא אינסופי ונובע תמיד, אך האדם אינו יכול לקבל את החסד והקדושה בלא כלי מתאים. רבי נתן מגלה כי כל החכמות והחקירות האנושיות, יהיו אשר יהיו, לעולם אינן מגיעות לשלמות, ואי אפשר לעמוד על שום דבר בשלמותו דרך השכל והחכמה האנושית, כפי שהעיד שלמה המלך אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. החכמה האנושית מלאה תמיד ספקות, חסרונות ויגיעה.

השלמות היחידה הקיימת בעולם היא התמימות והאמונה הפשוטה, כדכתיב תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ, שפירושו שלם. עיקר החכמה האמיתית היא התמימות.

הצדיק האמת, שביטל את כל החכמות והגיע אל תכלית התמימות והאמונה, זכה לבנות כלי רוחני זך ועצום. כליו של הצדיק הוא כלי שלם וגדול במיוחד, המסוגל לקבל את אוצר החסד חינם בשפע רב ולחלקו לכל עם ישראל.

זהו הסוד הפנימי של הדין ההלכתי של נטילה מכלי שלם: כשבאים לטול ידיים קודם האכילה, חובת ההלכה היא להוריק מים דייקא מתוך כלי שלם שאין בו שום סדק או פגם. במעשה זה מורים ומכוונים להתקשר אל כליו השלם של הצדיק – כלי התמימות והאמונה הפשוטה – כדי לקבל דרכו את אוצר החסד חינם, ולחלק ולהמשיך את הברכה והטהרה אל תוך הידיים ומעשה האכילה.

סעיף ל"ד

בסעיף זה קושר רבי נתן את דין ההלכה הפסוקה בנטילת ידיים – החובה ליטול מים זכים שלא נעשתה בהם מלאכה – אל שורש הבריאה וחטא אדם הראשון, ומגלה כיצד מצווה זו מטהרת את התודעה ואת האכילה מזהמת הנחש.

בטרם חטא אדם הראשון, כל קיומו והנהגת העולם היו מושתתים לחלוטין על אוצר חסד חינם. כל תפקידו היה לשמור על ה"כלי" שלו שלם – להתהלך לפני אלוקים בתמימות, בפשיטות ובאמונה זכה, בלא לחקור ולהסתבך בחכמות מותרות. הקלקול הגדול אירע כאשר אדם הראשון נמשך אחר פיתויו של הנחש הקדמוני, שהטיל בו ספקות והציע לו חכמה מדומה (וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל). ע"י שהניח את האמונה והתמימות והלך אחר החכמות של עץ הדעת, קלקל אדם הראשון את הכלי הזך שלו, והכניס זוהמה ותאווה לתוך מעשה האכילה ומעשה הידיים.

כתוצאה מכך נוצרו ל"ט מלאכות החול והיגיעה המפרכת (בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם). המלאכה והעצבון שבאכילה אינם המצב המקורי של האדם, אלא תוצאה מזהמת הנחש והל"ט מלאכות, שהן היפך החסד חינם.

מחמת הקלקול גורש אדם הראשון מגן עדן – שהוא בחינת קדושת ארץ ישראל. אך אלוקים ברחמיו סובב והמשיך עליו הארה נסתרת מאוצר חסד חינם, שהעלתה בו מגע של הרהורי תשובה שהחיו אותו אלף שנים, כדכתיב זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה' וַחָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה.

כאן מבאר רבי נתן את נפלאות ההלכה הפסוקה: מים שנעשתה בהם מלאכה פסולים לנטילת ידיים, מפני שמים שנעשתה בהם מלאכה נתפגמו וקיבלו אחיזה מן הל"ט מלאכות והעצבון – שהם היפך החסד חינם. כדי לטהר את הידיים מזהמת התאווה והמלאכה, אנו זקוקים למים שלא נתפגמו בשום מלאכה – מים טהורים ששורשם ממימי הנהר היוצא מעדן. מים אלו מביאים למגע של טהרה והרהורי תשובה, ומחזירים את מעשה האכילה אל התמימות, האמונה וקדושת ארץ ישראל.

תובנה כללית מכל הדף

התובנה העמוקה העולה מדפים אלו היא שמעשה האכילה ונטילת הידיים אינם רק פרט הילכתי או צורך גופני, אלא שער לתיקון התודעה והחזרת הקדושה לחיים החומריים. החכמות והספקות המדומים פוגמים בכלי ומכניסים פירוד ומחלוקת, אך כשהאדם מטהר את ידיו במים זכים שלא נעשתה בהם מלאכה, נוהג בתמימות ובאמונה פשוטה, ומבטל את הפירוד – הוא בונה כלי שלם הממשיך את אוצר החסד האינסופי של אלוקים ואת אור קדושת ארץ ישראל ושלום השבת אל תוך שולחנו, ביתו ומעשה ידיו.