דף רכ״ט

סיכום ליקוטי הלכות – הלכות קריאת התורה הלכה ו' (דף רכ"ט, סעיפים ל"ד-ל"ו)

סעיף לד: מי מריבה, העיכוב של משה, והצורך ב"בעלי כוח"

לאחר שמשה רבנו (שהוא ה"בעל כח" האמיתי) כבש את סיחון ועוג, הוא התחנן להיכנס לארץ ישראל כדי להשלים את התיקון ^[1]. אולם הקב"ה סירב לו ואמר "רַב לָךְ", משום שבאותה עת הציבור לא היה באחדות שלמה עמו ^[2]. העיכוב הזה נגרם בגלל קלקולים ציבוריים של חוסר אמונה, שעליהם נאמר: "מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ^[2]. בגלל אותו חיסרון ציבורי נדחתה השלמות, ולכן אנו זקוקים לאורך כל הדורות להרבה "בעלי כוח" (צדיקים אמיתיים) שימשיכו את התיקון הזה, יילחמו בייאוש, ויכניסו בלב ישראל את נקודת האמת עד שנזכה לאחדות השלמה ^{[2, 3]}.

סעיף לה: פירוש מזמור מ"ב - התקווה ושירת הלילה

סעיף זה מוקדש כולו לביאור מזמור מ"ב בתהלים, המהווה את תמצית ההישרדות שלנו בגלות ^[2]. כשאדם נמצא בחושך ובצרות, והנפש שלו שבורה, הוא זועק: "אֱלֹקַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח" ^[2]. מנין הוא שואב את התקווה? מזיכרון כוחו של משה רבנו, שכבר שיבר את הקליפות החזקות ביותר: "עַל־כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים" ^[2]. הזיכרון הזה מציל אותנו מהייאוש, ומאפשר לנו את קיום המשך המזמור: "וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי" ^[2]. כלומר, בזכות ההישענות על כוחם של הצדיקים, אנו זוכים לשיר את שירת האמונה גם בתוך "הלילה" החשוך ביותר, מתוך תקווה וציפייה לגאולה ("הוֹחִילִי לֵאלֹקִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ") ^{[2, 3]}.

סעיף לו: סוד ה"פרשיות" והמאבק בין "יש מיש" ל"יש מאין"

כאן מבאר רבי נתן מדוע קריאת התורה נקראת בשם "פָּרָשִׁיּוֹת" ^[3]. השורש הוא מלשון לְפָרֵשׁ וּלְהַפְרִישׁ – התורה מפרישה, מבדילה ומחלצת את האדם מהתפיסות של ה"חכמות החיצוניות" ^[3].
ההבדל התהומי בין חכמת העולם לחכמת התורה הוא ההבדל שבין "יש מיש" ל"יש מאין" ^[3]. החכמות החיצוניות מתפארות בהישגיהן, אך כל מהותן מבוססת על חקירת מה שכבר קיים בטבע ("יש מיש"), כמו שכתוב: "כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ" ^[3]. אין בחכמות אלו שום חידוש אמיתי. לעומת זאת, חכמת התורה היא סוד ה"יש מאין", שעליה נאמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" ^[3]. זוהי האמונה שהבורא מחדש את המציאות בכל רגע נתון מתוך האיִן המוחלט.
רעיון זה מתחבר לסיפור "השבעה בעטלרס" (הקבצנים), שם הקבצן שהוא "כְּבַד פֶּה" (מגמגם) נראה כלפי חוץ כחסר חכמה ביחס לאנשי העולם שמתפארים בחכמתם ("יש מיש") ^[3]. אך באמת, דעתו של הקבצן מקושרת לשורש העליון ("האין") שממנו נברא הזמן עצמו, ולכן הוא זה שיודע להשתיק את החכמות החיצוניות ולגלות את האור האמיתי ^[3].