דף רכ״ז

בסד משלים חוב של סיכום ומצגת על הדף של שבת קודש רכ"ז.. ובו דיבורים נפלאים ממעלת הקיבוץ הקדוש הממשמש ובא...

שם ההלכה: הלכות קריאת התורה הלכה ו'
מראה מקום של העמודים: דף רכז עמוד א ודף רכז עמוד ב

*: קריאת התרגום כהתעוררות משינה**
בתחילת הדף חותם רבי נתן את המהלך הנוגע לקריאת ה'תרגום' (השפה הארמית, שפת החולין). הוא חושף כי המילה 'תרגום' שווה בגימטריה למילה "תַּרְדֵּמָה" ^[1]. הקריאה בתרגום נועדה במכוון להפגיש את האדם עם המקומות הנמוכים שבהם נפשו שקועה בשינה ותרדמה, כדי לעורר אותו ולהכין את כליו לקראת קבלת האור הגדול.

*מעמד הר סיני הציבורי**
כאן פותח רבי נתן ומבאר מדוע עיקר קריאת התורה חייבת להיות דווקא בציבור ("בפחות מעשרה"). קריאת התורה אינה טקס של זיכרון היסטורי, אלא אירוע חי שנועד *"לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו בְּחִינַת נְתִינַת הַתּוֹרָה מַמָּשׁ מֵחָדָשׁ"** ^[2]. האור האלוקי היורד באותו רגע הוא כה עצום, עד שאדם יחיד אינו יכול להכילו לבדו. לכן נדרש פסיפס אנושי רחב, שכאשר הוא מתאסף, מתאפשרת המשכת רוח הנבואה על הכלל. בזמן קריאת התורה, מוטלת חובה על האדם לעמוד ב אֵימָה וְיִרְאָה ורטט וָזִיעַ", ולהרגיש כאילו הוא ניצב כעת ממש תחת הר סיני לקבל את התורה ^[2].

**הקיבוץ הקדוש מול חובת היחיד*
רבי נתן מעמיק במושג ה'ציבור', ומבהיר שאין מדובר רק בקהילה אקראית, אלא באחד מיסודות תורת ברסלב: קִבּוּץ יְשִׁיבָה קְדוֹשָׁה אֲמִתִּית"* ^[2]. זוהי קבוצת נשמות המתקבצת יחד כדי לחסות בצילו של צדיק האמת. רבי נתן קובע נחרצות כי צְרִיכִים לָזֶה זְכִיָּה גְּדוֹלָה"** כדי להיכלל בקיבוץ כזה ^[2].
אולם, כאן מציף רבי נתן את הקושי המציאותי. גם מי שזכה לאותה זכייה מופלאה, ניצב מול המציאות ש אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ מְקֻבָּצִים כָּל הַיּוֹם ^[2]. ההכרח הוא שהאדם יחזור לביתו ולפרטיותו. לכן, ההתכללות בציבור אינה פוטרת את האדם מיגיעה, וההלכה קובעת: בְּוַדַּאי כָּל אֶחָד מְחֻיָּב לִלְמֹד בְּעַצְמוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם" ^[2]. חוק האיזון המוחלט של עבודת אלוקים דורש לאחוז בשני הקצוות יחד: מִזֶּה וּמִזֶּה אַל יַנַּח יָדוֹ... כִּי בֶּאֱמֶת צְרִיכִים שְׁנֵיהֶם דַּיְקָא" ^[2].

רועה האמת וההכנה האישית

כאשר הציבור אכן מתקבץ יחד לשמוע את קריאת התורה, הנשמות השונות אינן מתחברות מעצמן. מי שמאחד, אוסף וכולל אותן למבנה אחד שלם של כלל ישראל, הוא הַצַּדִּיק, הָרוֹעֶה הָאֲמִתִּי שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר" ^[2]. מכיוון שמעמד זה הוא כה נשגב, הוא דורש הכנה אישית מוקדמת (שמתבצעת דרך אותו לימוד פרטי של ימי החול). כשם שלפני מתן תורה הצטוו ישראל הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים", וכפי שלפני שבת אנו מצווים וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ", כך גם הלימוד האישי מהווה את ההכנה הבלעדית לקליטת האור הציבורי ^[2].

סעיף כט: בניין המוחין, בירור המדמה והעלאת הגרים

כיצד בדיוק מתבצעת אותה הכנה אישית של היחיד לקראת שבת? באמצעות קריאת שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם" ^[1]. פעולה זו בונה באדם את שְׁלֹשָׁה מוֹחִין" (חכמה, בינה ודעת). שתי קריאות המקרא בונות את המוחין העליונים (הנקראים "תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין"), והתרגום בונה את המוח השלישי והתחתון שיורד אל החולין ^[1].
תכלית בניין המוחין הזה היא המאבק החשוב ביותר בנפש: לְבָרֵר הַמְדַמֶּה" – לנקות ולזכך את יצר הדמיונות, האשליות והשקרים של העולם הזה המטשטשים את האמונה ^[1]. כשאדם מברר את המדמה שלו מתוך יגיעתו הפרטית, האמונה הופכת כה זכה ובוהקת, עד שאורה פורץ החוצה אפילו אל אומות העולם, וכך הוא יָכוֹל לְהַעֲלוֹת גֵּרִים" ^[1]. אותו 'תרגום' (ארמית) מצליח לחדור אל הנשמות הרחוקות והאבודות ביותר, לעורר אותן מ"תרדמתן", ולמשוך אותן פנימה אל חיק התורה.

תובנה מסכמת מכל הדף

השלמות הרוחנית של האדם תלויה ביכולתו לחיות בתוך איזון עדין וקדוש בין שני קטבים: בדידות והתכללות. מצד אחד, האחריות לעולם אינה מוסרת מכתפי היחיד. איננו יכולים להישען רק על הקהילה, וחובה עלינו להיאבק ב"תרדמה" וב"כוח המדמה" שלנו בחדרי חדרים. אך מצד שני, יגיעתו של היחיד לעולם לא תספיק לבדה. הוא זקוק ל"זכייה גדולה" לחסות בתוך "קיבוץ ישיבה קדושה אמיתית", שם רועה האמת מאחד את כל השברים לכלי אחד שלם. הדף מלמד אותנו ששני הקטבים הללו "צריכים שניהם דייקא": ההכנה הפרטית של ימי החול היא שבונה את כליו של האדם להכיל את האור, וההתכללות בציבור היא שמעניקה למאמציו האישיים את העוצמה והאור של מעמד הר סיני.