דף רכ״ד

שם ההלכה: הלכות קריאת התורה הלכה ו'
מראה מקום של העמודים: דף רכד עמוד א, דף רכד עמוד ב

סעיף יט

סעיף זה חושף את הדרמה ההיסטורית והרוחנית שעמדה מאחורי הקלעים של גאולת מצרים. רבי נתן מבאר שעיקר קבלת התורה הוא קיומה בפועל לאורך זמן, ודבר זה דורש יכולת התחדשות יומיומית. הבנה זו מגלה לנו את עומקו של "הַוִּכּוּחַ וְהַפִּלְפּוּל הָאֶרוֹךְ שֶׁהָיָה בֵּין מֹשֶׁה", ויכוח שניטש שבעה ימים שלמים ליד הסנה. חוסר הרצון של משה ללכת לא נבע רק מענווה, אלא מראיית הנולד ומזעקה קיומית: הוא צפה ברוח קודשו כיצד בני ישראל עתידים לחטוא, לאבד את מדרגתם ולשוב אל הגלות. משה סירב לקבל את השליחות וצעק: אם יגאלו עכשיו אך יאבדו הכל במרוצת השנים – מה הטעם? משה חיפש ערובה, הבטחה פנימית לכך שהעם יוכל לשרוד את כל שנות ההיסטוריה מבלי להתנתק מאלוקים.
מתוך כך, מעלה רבי נתן ארבע קושיות על אותו דו-שיח:
1. על הניסוח: מדוע משה שואל: "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם"?. משה לא חיפש מידע טכני, אלא תשובה מהותית ("מה אומר אליהם") שתוכל להניח את דעתם של ישראל ולהעניק להם תקווה מול עומק הנפילות שבדרך.
2. על עצם השאלה: הרי באותו פסוק נאמר לו לומר "אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם", וכי חסר לעם שם נוסף לזיהוי? ^[1]
3. על הכפילות והפסוק: התורה מתארת את התשובה כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" ^[1]. מדוע אלוקים עונה דווקא בשם זה, ומדוע הוא מופיע 3 פעמים באותו פסוק?
4. על חסרונו של שם הוי"ה בהתחלה: אם שם הוי"ה הוא ההתגלות העיקרית והנצחית, מדוע לא הקדים אותו?

התשובה המאחדת את הכל נושאת בחובה את הבשורה הגדולה ביותר לעם ישראל: אלוקים לא מבטיח למשה שהעם לא יחטא. במקום זאת, הוא מעניק לו נשק של תקווה בלתי מנוצחת להישרדות רוחנית – השם "אֶהְיֶה", שמשמעותו בזוהר "אֲנָא זָמִין לְמֶהֱוֵי" (אני מזומן להיות) ^[2]. הבשורה היא שהקיום שלנו לא מושתת על עבר מושלם וחסר פגמים, אלא על היכולת לקום מתוך השברים ולומר "אני מוכן להיות מחדש". זוהי התקווה שמיישבת את דעתו של משה: לעולם לא נאבד, כי תמיד פתוחה בפנינו הדלת להתחיל את הכל מנקודת ההתחלה.

סעיף כ

רבי נתן ממשיך ומבאר כי שלוש הפעמים שבהן מופיע השם "אהי"ה" בפסוק, אינן מקריות; הן מייצגות שלוש דרגות עולות בעבודת ההתחדשות והתשובה, אשר נועדו להקיף את כל שלבי ההתפתחות של האדם:
הראשונה ("אֶהְיֶה"): מסמלת את התשובה כפשוטה – עצם ההתעוררות הראשונית של האדם לשוב מחטאו, להתנער מהייאוש ולהתחיל מחדש.
השנייה ("אֲשֶׁר אֶהְיֶה"): מסמלת את העבודה התמידית של "תשובה על תשובה". גם כשאדם חזר בתשובה, הוא נדרש להבין שהתשובה הראשונה לא הייתה כראוי, משום שתמיד הייתה מעורבת בה איזו נגיעה אישית. עליו לשוב ולתקן את תשובתו הקודמת, ובדרגה זו ישנן רבבות מדרגות של התנקות ^[3].
השלישית ("אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם"): זוהי הדרגה הגבוהה מכולן, המיועדת לאדם שכבר זכה להגיע לזיכוך פנימי עצום. כדברי רבי נתן, מדובר באדם שזכה ל"תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת כָּרָאוּי בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת בְּלִי שׁוּם פְּנִיָּה" ^[3]. אף שהוא בטוח שעשה הכל בשלמות, כאשר הוא ניצב מול גדלותו האינסופית של הבורא, הוא מבין שטרם התחיל כלל. דווקא מאותו מקום זך ומשולם, הוא מבטל את השגותיו הקודמות ומתחיל הכל מחדש.

רק לאחר שהעניק לישראל את בשורת השם "אהיה" על שלוש דרגותיו – שהיא המפתח היחיד להישרדותנו – גילה להם אלוקים את שמו המפורש והנצחי: שם הוי"ה ^[1]. שם הוי"ה מייצג התגלות מוחלטת ונצחית ("זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם") ^[1], אולם רבי נתן מציב כאן כלל ברזל: "אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג שֵׁם הֲוָיָה... כִּי אִם עַל-יְדֵי בְּחִינַת אֶהְיֶה" ^[2]. לא ניתן לאחוז בשלמות ובנצח של אלוקים ללא אימוץ מלא של דרך החתחתים – התהליך התמידי של חיפוש, יגיעה, ומוכנות להתחיל שוב ושוב מחדש.

עצה מעשית העולה מכל הדף

עבודת המידות דורשת מאיתנו לשנות לחלוטין את תפיסת ההצלחה הרוחנית. המצוקה שאנו חווים פעמים רבות נובעת מהציפייה להגיע אל "מנוחה ונחלה" – למצב סטטי של שלמות שבו אין יותר צורך להיאבק, להשתנות או ליפול. הבשורה הגדולה של הדף היא שעצם המאבק והנכונות לקום מחדש הם-הם סוד קיומנו הרוחני והם אלו שמבטיחים את הקשר הבלתי-ניתק שלנו לאלוקים. העצה המעשית היא לחיות את כוח ההתחדשות בכל רגע: בין אם נפלנו והתרחקנו, ובין אם אנו חשים זכים ובטוחים בעבודתנו – עלינו להתייצב מדי יום מול אינסופיותו של הבורא, לרוקן את עצמנו מתחושת ה'יש', ולומר באמון מלא: "אני בוחר כעת להתחיל מחדש ולהכין את עצמי להיות הוויה חדשה לגמרי".