דף ר״א

שם ההלכה: הִלְכוֹת נְפִילַת אַפַּיִם הֲלָכָה ד'
מראה מקום של העמודים: דף רא עמוד א' ודף רא עמוד ב'

סעיף ו'

רבי נתן חושף בחלק זה את הדרמה הרוחנית שמאחורי רגש השמחה. הוא מסביר כי בעקבות הגלות, התרחשה נפילה של השכינה הקדושה, וכתוצאה מכך ניצוצות של שמחה נפלו אל תוך שליטתם של כוחות הטומאה. נפילה זו יצרה במציאות מצב של "עֵרוּב טוֹב וָרָע" בתוך עולם הרגש. לכן אמר שלמה המלך בקהלת: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" – בעולם החומרי שלנו, השחוק מעורבב עם הוללות ושטות. ה'סטרא אחרא' נוטלת את נקודת השמחה ששייכת לקדושה, ומלבישה אותה בתוך תענוגות עולם חולפים, שסופם להסתיים תמיד ביגון ואנחה.

מכיוון שהשמחה שבויה וכלואה בתוך אותם "מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא" (דברי שטות), מתגלה כאן רעיון רוחני עמוק מני ים: הדרך היחידה לחלץ את השמחה עוברת פעמים רבות דווקא דרך שימוש באותם דברי שטות. אדם החפץ בשמחה אמיתית נדרש לרדת אל המקומות הנמוכים ביותר, ולהשתמש בהומור, בצחוק ובשחוק כדי למשות את ניצוץ הקדושה.

מי שמגלם יסוד זה באופן המובהק ביותר הוא דוד המלך, המכונה בדף זה: "שִׂמְחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל". דוד המלך מייצג את ספירת המלכות והשכינה, ועל פי סודות הזוהר, הוא היה "בַּדְחָא דְּמַלְכָּא" (הבדחן של המלך). גם בשנותיו הקשות והאפלות ביותר, כשהיה רדוף ונאלץ להתוודות על חטאיו, דוד לא עזב מעולם את דרך הבדיחותא והשמחה, משום שזו הייתה דרכו לחלץ את הקדושה מן המיצרים.
הדבר בא לידי ביטוי מובהק כאשר דוד נפל לידיו של אבימלך מלך פלשתים (המייצג את קליפת העצבות). כדי להציל את חייו ואת קדושתו מבלי שאבימלך יינק ממנו, דוד נאלץ להסוות את עצמו ולהשתמש בתכסיס: "וְעָשָׂה מַעֲשֵׂה שְׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן מַמָּשׁ". הוא עטה על עצמו לבוש של שיגעון כדי לעקוף את כוחות העצבות וההיגיון של הרע. זהו השורש העמוק למנהגי השחוק של פורים – השימוש ב"מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא" איננו פריקת עול, אלא אסטרטגיה רוחנית מחושבת שנועדה להבקיע את חומת העצבות ולפדות את השמחה השבויה.

סעיף ז'

מתוך הבנת תכסיס השמחה של דוד בפורים, מעמיק רבי נתן אל המשמעות הפנימית של מצוות ההשתכרות: "חַיָּב אִינִישׁ לִבְסוֹמֵי בְּפוּרְיָא עַד דְּלָא יָדַע". השכל האנושי הרגיל ניזון מ"עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע", ולכן הוא מבוסס על פירוד וניגודים – עולם שבו יש הבחנה בין "אָרוּר הָמָן" ל"בָּרוּךְ מָרְדֳּכַי". כל עוד אנו נמצאים במרחב הפיצול וההיגיון, לרע ולעצבות יש מקום להיאחז בנו.

אולם, השמחה והשחוק בפורים נועדו להטיס את האדם למעלה מן השכל המוגבל, עד לספירת ה'כתר' ולאור האין-סוף. בפסגה עליונה זו, השכל מגיע לקצה יכולתו ופוגש בהכרה הנשגבת מכול: "תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע". מצב ה"לא ידע" של פורים הוא ביטוי להתבטלות המוחלטת של השכל לאלוקים מחמת עוצמת האור. כאשר מגיעים להכרה העליונה הזו, ההבחנה השכלית הדואלית קורסת אל תוך אחדות שלמה. באין-סוף יש אך ורק טוב מוחלט, ולכן כוחות הרע מתמוססים. בנקודה זו, ההבדל בין טוב לרע נמחק, וכלשונו של רבי נתן: "וְאָז נִתְבַּטֵּל הָרַע לְגַמְרֵי".

סעיף ח' (תחילת הסעיף)

בסוף העמוד, רבי נתן קושר את המהלך המחשבתי הזה לקריאת ארבע הפרשיות שמכינות אותנו לפורים, ופותח בפרשת שקלים. הוא מציין שמהות מצוות מחצית השקל (כמו גם הקרבנות וקטורת הסמים) היא לבצע בדיוק את אותה פעולה נסתרת של "עֲלִיַּת נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה מִן הַקְּלִפּוֹת". אנו לוקחים את החומרים הארציים ביותר, כמו כסף, והופכים אותם לכלים שדרכם אנו מחלצים את נקודות האור מהעצבות החומרית ומעלים אותן חזרה אל מקורן באלוקים.

תובנה מסכמת מכל הדף

הדף חושף בפנינו סוד רוחני כביר להתמודדות עם מציאות של שבירה וכאב: הדרך אל האור עוברת לעיתים במקומות הלא-הגיוניים של הנפש. כשהעולם שלנו מציג תערובת מבלבלת של טוב ורע, ההישענות על הרצינות והשכלתנות בלבד משאירה אותנו חשופים לעצבות ולייאוש. כדי לפדות את הנפש ולהשיב לה את קדושתה, נדרש מאיתנו לאמץ את דרכו של דוד המלך – להשתמש בהומור, ב"דברי שטות", ובצחוק קדוש ככלי נשק רוחני. יתרה מכך, שיא הקרבה לאלוקים אינו מתבטא בהבנה שכלית מושלמת של כל פרט, אלא בהגעה לנקודת התבטלות של "לא נדע". השחרור מהצורך להבין הכול, הוא זה שמעלה אותנו מעל לעץ הדעת, אל מקום שבו הרע מאבד את כוחו והמציאות כולה מתאחדת בטוב המוחלט.