דף ר׳

שם ההלכה: הִלְכוֹת נְפִילַת אַפַּיִם הֲלָכָה ד'
מראה מקום של העמודים: דף ר עמוד א' ודף ר עמוד ב'

סעיף ד'

רבי נתן פותח סעיף זה בהתבוננות על ערכה הנצחי של מצווה פשוטה, וממחיש כיצד פעולה קטנה כמו רכישת חוטי ציצית "בְּעַד 'גְּרוֹשׁ' אֶחָד" ^[1] מאפשרת לאדם להיכלל באור האין סוף של אלוקים. מתוך כך, נחשף ניגוד עמוק בין אמונתם של בני ישראל לבין תפיסתם של "הַמְחַקְּרִים וְהַכּוֹפְרִים" ^[1]. תפיסת העולם השכלתנית מנסה להכפיף את התורה להסברים רציונליים-ארציים ורואה במצוות רק כלים חברתיים שנועדו לשם "תִּקּוּן הַמְּדִינָה" ^[1]. רבי נתן מדגים זאת דרך מצוות סוכה: לו מטרת הסוכה הייתה רק לשבת באוויר הצח, הרי שהיה עדיף לבנות אוהל מפואר כדרך השרים. משום שהכופרים מרוקנים את המצוות מהמהות הפנימית שלהן, הרי ש"אֵין לָהֶם שׁוּם שִׂמְחָה אֲמִתִּית כְּלָל" ^[1].

לעומת זאת, עם ישראל שניחן באמונה, ובפרט לאור הגילוי של ספרי הזוהר וכתבי האר"י, מבין כי כל מצווה מרמזת "לִדְבָרִים גְּבוֹהִים וְעֶלְיוֹנִים מְאֹד מְאֹד" ^[1]. ההכרה כי דרך מעשה קטן "אָנוּ קוֹנִים לָנוּ חַיֵּי עוֹלָם לָעַד" ^[1], היא המולידה את השמחה האמיתית והנצחית.

בחלקו השני של הסעיף, המהלך מעמיק אל מהות המאבק ההיסטורי והרוחני מול עמלק והמן. רבי נתן מבאר כי "הָמָן בְּגִימַטְרִיָּא 'צֵו' עִם הַכּוֹלֵל" ^[1], מה שמייצג את תוקף הקליפות וכוח העצבות השואב את כוחו מחמת הנחש. המאבק של המן במרדכי, בדומה לשנאתם של הרומאים לרבי עקיבא, לא נבע מעצם קיום המעשים הטכניים של היהדות, אלא דווקא בשל "הַשִּׂמְחָה שֶׁל הַמִּצְוֹת" ^[2]. לו יהודים היו מקיימים מצוות כנימוס תרבותי ויבש, הדבר לא היה מעורר קנאה. אך היכולת של יהודי (כמו רבי עקיבא בשעת ייסוריו) לשמוח ולמסור את נפשו מתוך אהבת אלוקים, היא זו שמרסקת את תפיסת העולם החומרית והקרה. משום כך, הניצחון המוחלט על קליפת המן מתאפשר אך ורק דרך "עֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה בְּשִׂמְחָה" ^[1].

סעיף ה'

לאור עוצמתה של העצבות שמקורה בפילוסופיה ובחקירה השכלית, מסביר כאן רבי נתן את הדרך המעשית להתמודד עמה כשהיא סוגרת על הנפש. לעיתים, השכלתנות מטילה כובד כה גדול, עד שהגישה הרצינית אינה מסוגלת לחדור אותה. הפתרון הרוחני במצבי קיצון אלו הוא השימוש ב"מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא" ^[2] (דברי שטות וצחוק). זהו סודם של ה"בַּדְחָנִים" ^[2] שהיו מבדחים את הצדיקים הגדולים, וזהו ההיגיון הפנימי של מנהגי חג הפורים. שבירת המסגרת השכלית אינה פריקת עול, אלא עבודה כבירה וחישוב מסלול מחדש, שנועד לעקוף את המנגנון הרציונלי המדכא ולאפשר כניסה של שמחה טהורה.

הסעיף נחתם באמירה יסודית המגדירה מחדש את מושג הגלות. רבי נתן קובע כי: "עִקַּר מַה שֶּׁהָעַצְבוּת... מִתְגַּבְּרִין עַל יִשְׂרָאֵל" ^[2] הוא בעצמו המהות של גלות השכינה וגלות ישראל. משמעות הדבר היא שהשכינה מזוהה לחלוטין עם השמחה. לכן, כל יציאה מן הגלות מתחילה בבחירה התודעתית והמעשית להשתחרר מכבלי העצבות ולשוב אל השמחה.

תובנה כללית מכל הדף

התפיסה הנפרסת בדפים אלו מבהירה כי השמחה בעבודת אלוקים איננה רק חוויה רגשית נלווית, אלא היא קו החזית המרכזי של הקיום היהודי. השכלתנות החומרית, המבקשת לצמצם את החיים ואת התורה למדדים של תועלת וסדר ארצי בלבד, נידונה להיוותר ריקה ועצובה. מנגד, ההכרה העמוקה שכל פעולה רוחנית נוגעת בנצח, מחייבת אותנו לבחור בשמחה כדרך חיים. כאשר חומות הרצינות המחקרית מאיימות לדכא את רוח האדם, העבודה הרוחנית הנדרשת היא להעז להשתמש גם בצחוק ובתמימות כדי להבקיע את חומות הייאוש, ובכך לפדות את הנפש ואת השכינה עצמה מגלותן.