דף י״ד

שם ההלכה: הלכות נטילת ידיים לסעודה (הלכה ו')
מראה מקום: דף יד עמוד א ודף יד עמוד ב דף טו עמוד א טו עמוד ב

סעיף א'

רבי נתן פותח ביסוד עמוק המציב את עבודת האדם בעולם הזה על ציר מרכזי אחד: המאמץ לְאַכְלְלָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא – להכליל ולמזג את בחינת השמאל (הגוף, החומר והעולם הזה) בתוך בחינת הימין (הנשמה, הצורה והעולם הבא). הדרך הראשית שדרכה טבע אלוקים את חיבור הנפש והגוף בחיי היום-יום היא מצוות האכילה בקדושה.

חטא אדם הראשון פגם בדיוק בנקודה זו: אלוקים לא רצה שאדם הראשון יאכל מעץ הדעת, משום שהייתה בו אֲכִילָה שֶׁשָּׁם נֶאֱחָז טוֹב וָרָע – תערובת של טוב ורע המכניסה את האדם לחקירות ובלבולים שכליים. רצונו של אלוקים היה שכל אכילתו תהיה זכה וטהורה, כזו שמשוכה אך ורק מתוך הֶאָרַת הָרָצוֹן העליונה ששורשה ב-יָם הַחָכְמָה.

רבי נתן מרחיב בביאור עניין הרמזים: חכמת התורה והשגת האלוקות הן גבוהות ועמוקות מאוד, עד שאין המחשבה האנושית יכולה לתפוס אותן בדיבור מפורש בלבד. אפילו בלימוד הנגלה – בגמרא, רש"י ותוספות – אי אפשר להבין את תמצית הדבר ומתיקות הפשט כִּי אִם עַל-יְדֵי שֶׁגּוֹמְרִים לַהֲבִינָם לַתַּלְמִיד בַּיָּדַיִם, דהיינו שהרב מסביר לתלמידיו את כוונת התורה ברמזים ובתנועות ידיו.

מתוך כך מחדד רבי נתן יסוד עצום: מִכָּל שֶׁכֵּן בְּדַרְכֵי עֵצוֹת בַּעֲבוֹדַת אֱלֹקִים, שהבעל דבר חותר על האדם מאוד בכל יום ויום וכמעט בכל שעה ורגע, ואי אפשר להימלט ולהינצל מבלבוליו כִּי אִם עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה וְהָרְמָזִים. הרמזים הללו נמשכים דווקא על ידי אכילה מקודשת ונטילת ידיים במים הזורמים מ'ים החכמה', המטהרים את הידיים מנגיעת החקירות המגושמות ומקשרים את האדם אל האמונה הזכה והארת הרצון, מתוך ידיעה כי השגת אלוקות גבוהה מכל שכל אנושי ו-לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּהּ כְּלָל.

סעיף ב'

מכאן עובר רבי נתן לבאר את עניין נטילת ידיים שחרית כשאדם קם משנתו. השינה נחשבת לאחד מששים במיתה, שכן בזמן השינה מסתלקת הנשמה באופן זמני מן הגוף, ונוצר בחינת פירוד בין הגוף לבין הנשמה. בפרק זמן זה, שבו שוררת בחינת פירוד, קיימת אחיזה לכוחות הטומאה, ועל כן סִטְרָא אָחֳרָא שַׁרְיָא עַל יָדֹהִי – הרוח הרעה שורה דווקא על הידיים, שהן הכלים הפעילים של החומר.

כאשר האדם מתעורר משנתו והנשמה חוזרת להתקשר בגוף, מדובר במעין תחיית המתים קטנה וחיבור מחדש של עליונים ותחתונים. כדי לטהר את הכלי שמקשר בין הגוף והנשמה, עלינו ליטול את הידיים במים הזורמים מתוך זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם. הנטילה בשחרית מקדשת את שתי הידיים – ימין ושמאל – ומבטיחה שראשית פעולתו של האדם בבוקר תהיה מושתתת על טהרה ועל מיזוג כוחות החומר בתוך הקדושה.

סעיף ג'

מהלך זה משליך ישירות על מהותו של חג פורים ועל המאבק הרוחני נגד קליפת המן-עמלק. עמלק מייצג את הכפירה והספקות, המגיעים מתוך הרצון של השכל האנושי להבין ולתרץ כל דבר בחקירות הגיוניות. הקושי המרכזי של השכל הוא להבין כיצד העולם הזה המלא קשיים והסתרות מתחבר עם העולם הבא, וכיצד התורה והמצוות מקשרות ביניהם. כאשר האדם מנסה לפתור ספקות אלו בשכל אנושי בלבד, הוא נופל לכפירות.

מסיבה זו בדיוק התנכל אחשורוש לבית המקדש וביקש לבטל את עבודתו. מהותו הפנימית של בית המקדש היא כְּלָלִיּוּת עֶלְיוֹן בְּתַחְתּוֹן – לחבר ולכלול את העולם הזה עם העולם הבא דרך עבודת הקרבנות, שבה הבהמה הגשמית עולה לריח ניחוח והשכינה שורה למטה. אחשורוש והמן התקנאו והתגרו דווקא בנקודת החיבור הזו, וביקשו לגדוע אותה.

הנס של פורים התרחש בזכות מרדכי היהודי, אשר השכיל לְהִסְתַּכֵּל עַל הָרְמָזִים שמרמז אלוקים בכל עת ובכל מאורע. מרדכי לימד את עם ישראל שלא להיבהל מן הקושיות והגזירות המשתוללות בעולם, אלא להתבונן ברמזים הנסתרים ולהאמין שגם מתוך ההסתרה העמוקה אלוקים מנהיג את הכל לטובה.

סעיף ד'

מתוך הבנה זו מוארים דיני סעודת פורים ומצוות משלוח מנות. בסעודת פורים, האכילה עצמה מתעלת למדרגה זכה של הֶאָרַת הָרָצוֹן. כאשר האדם אוכל בקדושה, הוא אינו שקוע בתאווה גשמית, אלא מתחבר אל הרצון העליון שלמעלה מן הדעת. משלוח המנות איש לרעהו נועד להעביר ולרמז לחבר את אור הדעת והאמונה, מתוך תפיסה כי לֹא נִתְנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן.

המן במדבר נקרא כך מפני שנאמר עליו "כי לא ידעו מה הוא", והוא מייצג את המדרגה שבה האדם מבין ש-תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע. עיקר השלמות הרוחנית אינה להבין את הכל בשכל, אלא להאיר זה לזה באמצעות דיבורים של יראת שמים ורמזים מקושרים, המזכירים כי אלוקים נמצא עם כל אדם בכל מקום שבו הוא עומד.

סעיף ה'

מוקד המאבק בקליפת עמלק והכנעתו תלוי באופן ישיר ברמזים של משה רבנו, המייצג את הצדיק והרב האמיתי. התורה מספרת כי המפלה של עמלק התרחשה וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וחז"ל דרשו שכל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה – היו מתגברים. רבי נתן מבאר כי מלחמתו של משה נגד הקושיות, החקירות והכפירות של עמלק התנהלה בדיוק באמצעות הרמת ידיו, שהן בחינת הרמזים העליונים.

בתנועות ידיו הקדושות רמז משה לישראל להרים את מבטם מעבר לספקות המבלבלים, להסתכל כלפי מעלה ולזכור מרחוק את כל הנסים וההתנוצצות האלוקית שכבר נתקעה בליבם על ידו. משה הורה להם שלא להיכנס אל תוך הקושיות והחקירות שהיצר הרע מנסה להכניס בלב, שכן אין הזמן מספיק לתרצן בשכל אנושי. הרמזים הללו של משה קשורים ליסוד סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה: לעיתים על הרב לשתוֹק מלהסביר את הסודות בדיבור מפורש, ודווקא מתוך שתיקתו ותנועות ידיו הקדושות מבינים התלמידים החפצים באמת רמזים רבים להתרענן ולהתחזק בעבודת השם. על ידי ההסתכלות ברמזים של משה ובחיוניות ידיו המורמות, נחלצים ישראל מרשת הכפירה ומנצחים במערכה הרוחנית.

סעיף ו'

בסעיף זה מביא רבי נתן גילוי נשגב מפי מוהר"ן, אשר חשף כי בימי הפורים עסק במדרגה רוחנית עליונה כדי לְתַקֵּן חֵטְא מַחֲלֹקֶת קֹרַח. סוד מופלג זה רמוז בפסוק העוסק בנגעי הראש: וְ'אִם מִ'פְּאַת פָּ'נָיו יִ'מָּרֵט רֹ'אשׁוֹ – שראשי התיבות של מילים אלו יוצרות את המילה פּוּרִים, והמשך הפסוק מסיים במילים "קֵרֵחַ הוּא", המרמזות בגלוי על קורח.

מכאן מבהיר רבי נתן את הקשר העמוק שבין פורים, מחלוקת קורח ופרשת פרה אדומה הנקראת סמוך לפורים, בבחינת מִתְּחִלָּה הוּא פּוּר וְאַחַר-כָּךְ נַעֲשֶׂה פָּרָה. במסורת חז"ל (בפסיקתא) מובאת תמיהה: מה עניין פרה אדומה למחלוקת קורח? חז"ל מסבירים כי כאשר משה רבנו גילח את הלוויים כדי לטהרם לשאת את הארון, טען קורח במורת רוח כי גילוח ראשו עשה אותו כביכול לסכל, ומתוך קנאה וגאווה זו התעורר לערער על משה, מבלי שהבין שחוק פרה אדומה נועד להיות כפרה על ישראל.

רבי נתן שוזר את הנקודות יחד ומבאר: דברי מוהר"ן מעניקים פשר פנימי ומוארים למאמר חז"ל. מכיוון שבפורים זוכים לתיקון מחלוקת קורח וממנו נמשכת קדושת פרה אדומה, מתברר כי פָּרָה אֲדֻמָּה הוּא תִּקּוּן מַחֲלֹקֶת קֹרַח. על ידי ההכנעה, השתיקה והארת הרצון של פורים, מבוטלת הגאוותנות והספקנות של קורח, ומשם עולים אל הטהרה העליונה של הפרה האדומה המטהרת מטומאת מת.

סעיף ז'

סעיף זה מעמיק אל תוך סודה של הפרה האדומה, שהיא חוק נעלם וסתום ביותר שעל אודותיו אמר שלמה המלך אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. אף על פי שאין ביכולת השכל האנושי להשיג סוד זה בשלמותו, חובה עלינו לחתור ולמצוא בו רמזים יקרים לעבודת השם.

רבי נתן מפרט את השלבים והיסודות של סוד זה:

א. חטא קורח והניסיון להגביר את השמאל

תכלית הבריאה היא לְאַכְלְלָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא – לבטל ולכלול את השמאל (הדינים, הגשמיות והחומר) בתוך הימין (החסדים, הרוחניות והדעת). קורח היה לוי, המשויך לבחינת שמאל, וכל עבודתו הייתה צריכה להיות הכנעת דעתו וביטול עצמו אל משה ואהרון כדי להמתיק את הדינים. אך קורח סמך על חכמתו הגשמית, קרא תיגר על משה, ובכך פגם קשות וביקש דְּקֹרַח בָּעֵי לְאַחְלָפָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא – להגביר את השמאל, להחליפו בימין ולהפריד ביניהם. כתוצאה מהרצון להגביר את השמאל ולשלוט בשכלו הפרטי, התגברו עליו הדינים והוא נפל לשאול תחתיות.

ב. מעשי הפרה בחוץ וההסתכלות לפנים

בשונה מכל הקרבנות שהוקרבו בתוך בית המקדש, הפרה האדומה נפלאה בכך ש-מַעֲשֶׂיהָ בַּחוּץ מַמָּשׁ. שוחטים אותה מחוץ למקדש, אך בעת השחיטה מביט הכהן נכח פתח אוהל מועד, אל בית קודש הקדשים. מעשה זה הוא רמז עצום לכל אדם הנמצא בבחינת "חוץ" – שרוחק מהקדושה ונמצא בתוך קושיות וספקות: עליו להביט מתוך מעשיו שבחוץ פנימה, אל התורה והצדיק האמיתי שהם בחינת בית המקדש.

ג. הבנת תורת הצדיק וסוד העיבור – רחוק אך קרוב

עיקר ההארה שמכניס הצדיק האמיתי בדעת האדם היא כדי להצילו מעוונות וליישב את דעתו. הדבר נעשה על ידי שהצדיק מאיר לאדם שֶׁיָּבִין מֵרָחוֹק כי ישנן הַשָּׂגוֹת נִפְלָאוֹת בַּתּוֹרָה וסודות עצומים שאינו מבינם כלל. רבי נתן מקשר זאת לסוד העיבור, שבו מגלים חכמה עמוקה ברבים ואף על פי כן הַסּוֹד נִשְׁאָר אֶצְלָם. הצדיק מאיר לאדם שיידע ממרחק שישנם סודות נשגבים כאלה, ובאמצעות ידיעה זו מבין האדם שעל אף שהוא מרגיש רחוק מאוד ואינו מבין את הסודות בשכלו, הוא בעצם קרוב מאוד לאלוקות. אמונה זו בהשגות הנסתרות מעניקה לאדם כוח להתחזק, להבין כי אלוקים איתו בכל מקום, ולבוא לבחינת ביטול והארת הרצון, תוך זהירות מהכלל בַּמֻּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרֹשׁ.

ד. תיקון פגם אדם הראשון וטומאת מת

טומאת מת בעולם נגרמה כתוצאה מחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת. פגמו המרכזי של אדם הראשון היה בכך ש-דִּאִסְתַּכַּל בַּמֶּה דִּלָא הֲוֵי לֵהּ רְשׁוּ – ניסה להבין בשכלו האנושי את מה שלא ניתנה לו רשות להבין. הפרה האדומה מטהרת מטומאת מת מפני שהיא מחזירה את האדם אל האמונה הטהורה וההסתכלות מרחוק, מתוך שתיקה והכנעה.

ה. ביטול גאוות קורח וקליפת המן

קורח טען כנגד משה שבעת טהרת הלוויים עָשָׂה אוֹתוֹ סָכָל במה שגילח את שערו. קורח רצה להסתמך על חכמתו ולא הבין שהשערות מייצגות מותרי מוחין, ושכאשר ישנם פגמים ודינים, השלמות היא דווקא סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה. המן הרשע ביקש לפגום בסוד הגורל, אך על ידי נס פורים נתקן חטא קורח והאירה קדושת הפרה האדומה.

סעיף ח'

מתוך תיקון הפרה האדומה עוברים לקרוא את פרשת החודש, העוסקת בסוד קידוש החודש ובסוד העיבור. קידוש החודש הוא מצווה עמוקה וטמירה שבו נִתְקַשָּׁה בּוֹ מֹשֶׁה, ותכליתה הרוחנית היא לְתַקֵּן פְּגִימַת הַלְּבָנָה עד שיהיה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה.

הלבנה מייצגת את האספקלריא שאינה מאירה ואת השגת המדריגות התחתונות ('דרת מטה' – בחינת 'מלא'), בעוד החמה מייצגת את האספקלריא המאירה ('דרי מעלה' – בחינת 'איה'). סוד העיבור וקידוש החודש נועדו לאחד ולכלול את שתי ההשגות הללו יחד. חיבור עליון זה אי אפשר להשיגו באמצעות פלפול או חקירה שכלית אנושית, אלא אך ורק על ידי השתיקה, הרמזים והארת הרצון. כל הארבע פרשיות וההכנות האלו נערכות קודם חג הפסח, שבו מתחילה התקרבותם של ישראל לאלוקים על ידי משה רבנו, המאיר את הדעת האמיתית בכל נפש.

סעיף ט'

כאן מציב רבי נתן את התמצית המעשית והאזהרה החמורה ביותר העולה מכל הלימוד. עיקר התכלית וההדרכה לְעֻבְדָּא שֶׁהָאָדָם אֵיךְ שֶׁהוֹא צָרִיךְ לִזָּהֵר מלחכמתו הפרטית, ועיקר הזהירות היא שֶׁלֹּא יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינֵי עַצְמוֹ. החכמות והחקירות של העולם מזיקות מאוד לאדם, וכפי שהזהיר מוהר"ן: הַחָכְמוֹת מַפִּילִין אֶת הָאָדָם.

סכנה זו חמורה שבעתיים כאשר האדם מגיע מכוח חכמתו וסברותיו לידי מחלוקת, ובפרט כשהוא חוֹלֵק עַל כְּשֵׁרִים מִמֶּנּוּ. אנשים נוטים לתרץ את תרעומתם ולומר בפה מלא: אמת שהוא ירא אלוקים וכשר ממני, אך אינו מתנהג כראוי לפי דעתי. דמיון זה, שהאדם מחשיב את עצמו לחכם ומבין, מזיק יותר מכל העוונות כולם. רבי נתן קובע כי מַחֲלֹקֶת וְשִׂנְאַת חִנָּם קָשָׁה מֵהַכֹּל, ובעוון זה נחרב בית המקדש, ועדיין השטן מרקד ומעכב את בניינו על ידי ריבוי המחלוקת והקטגוריה.

התקווה היחידה של האדם בעולם – יהיה במצב אשר יהיה – תלויה בכך שישמור את עצמו מכל מיני מחלוקת על האמת, וכי מְבַטֵּל דַּעְתּוֹ נֶגֶד דַּעַת הַתּוֹרָה וְהַצַּדִּיקִים. כאשר האדם אוחז בתמימות, מתרחק ממריבות, ומאמין בכך ש-גָּדוֹל ה' וְאֵין יוֹדְעִין כְּלָל, הוא זוכה ליישוב הדעת ולתיקון לנצח.

תובנה כללית מכל הדף

האכילה היומיומית והמפגש עם עולם החומר אינם מכשול, אלא הזירה העיקרית לחיבור העולם הזה עם העולם הבא. כאשר האדם משתחרר מן היצר השכלי לחקור, להתווכח ולפגום במחלוקת – שלבשה את צורתה בחטא אדם הראשון ובמחלוקת קורח – הוא זוכה להכניע את גאוותו ולבקש את הרמזים הרוחניים ששותלים משה והצדיקים בכל מאורע. דרך טהרת הידיים, השתיקה בזמן הסעודה והאמונה הזכה שישנן השגות עליונות הרחוקות משכלו, הופך האדם גם את הריחוק והחומר לכלים של קדושה, וממשיך אל חייו יישוב הדעת והארת רצון שלמה.

תקציר דפים י"ד וט"ו ב-10 שורות קצרות

1. תכלית הבריאה: לחבר את העולם הזה (הגוף והחומר) עם העולם הבא (הנשמה) דרך אכילה בקדושה.
2. תיקון אדם הראשון: מעבר מאכילת עץ הדעת המלאה ספקות וחקירות, לאכילה זכה מתוך 'הארת הרצון'.
3. הצלה מתחבולות היצר: הבעל דבר חותר בכל שעה ורגע; ההצלה היחידה היא דרך התורה והרמזים.
4. טהרת הידיים: נטילת ידיים מטהרת את כלי המעשה מחקירות מגושמות ומקשרת אל האמונה והדעת.
5. מלחמת עמלק ואחשורוש: ניסיון לגדוע את בית המקדש והחיבור בין עליונים לתחתונים באמצעות ספקות.
6. כוח משה ומורשת מרדכי: ניצחון הכפירה על ידי שתיקה, הרמת מבט למעלה והתבוננות ברמזי הצדיק.
7. תיקון מחלוקת קורח: פורים ופרשת פרה אדומה מתקנים את גאוות השכל והרצון להגביר את השמאל.
8. סוד הפרה האדומה: מראה שגם מי שמרגיש "בחוץ" ורחוק, יכול להביט פנימה ולהאמין בחכמה שלמעלה משכלו.
9. סוד העיבור: האור שהצדיק מאיר לאדם – לדעת ממרחק שיש סודות עמוקים, ובכך להרגיש קרוב לאלוקות.
10. הוראה למעשה: להתנקות מחכמות מפילות, להיזהר ממחלוקת, ולבטל דעת בתמימות לדעת התורה.