דף רכ״ב

שם ההלכה: הלכות קריאת התורה הלכה ו
מראה מקום של העמודים: דף רכב עמוד א ודף רכב עמוד ב, דף רכג עמוד א ודף רכג עמוד ב, דף רכד עמוד א ודף רכד עמוד ב

סעיף ט

רבי נתן מעמיק בסוד ברכת התורה, ומבאר דרכה יסוד אמוני עצום: תורתנו אינה שכל אנושי כלל. כל כוחנו, קיומנו וחיותנו נובעים באופן ישיר מכך שאנו מופרשים ומובדלים מנימוסי העמים, מגישותיהם האנושיות המוגבלות ומטעויותיהם הנפסדות ^[1]. התורה שייכת למימד אלוקי עליון שמעל להשגה הטבעית ^[1]. עיקר מטרת נתינתה אינה רק לשם תיקון המציאות העכשווית, אלא כדי לחבר אותנו אל הנצח – לזכות לחיי עולם הבא ולאותו שיר שלם של השגחה שיתעורר לעתיד לבוא ^[1]. קבלת התורה משמעותה נטיעת חיי הנצח והשיר העתידי בתוכנו כבר כעת, כפי שהוא מדגיש על מהותה של תורת אמת: "שֶׁהוּא בְּחִינַת הַתּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי כְּלָל" ^[1].

סעיף י

בהמשך להבנה שקבלת התורה היא חיבור לחיי הנצח, מדגיש רבי נתן את ההלכה המחייבת עמידה ביראה בעת קריאת התורה בציבור ^[2]. המעמד סביב ספר התורה הפתוח איננו רק אזכור של אירוע היסטורי או פעולת שינון, אלא התרחשות חיה הפועלת ברגע זה ^[2]. מטרתה של הקריאה היא להמשיך מחדש את עצם נתינת התורה אל תוך הקהל ^[2]. לכן, הגישה הנפשית והפיזית הנדרשת מאיתנו היא חוויה של נוכחות ממשית במעמד הר סיני: "בְּאֵימָה וְיִרְאָה וְרֶתֶת וָזִיעַ, כְּאִלּוּ נִתְּנָה עַכְשָׁו מַמָּשׁ" ^[2]. עמידה פנימית זו היא הכלי המאפשר לאור התורה להאיר בנו היום בדיוק כפי שהאיר ביום נתינתה ^[2].

סעיף יא

כאן חוזר רבי נתן ליסוד התקנה לקרוא בתורה בשני וחמישי (כדי שלא לשהות שלושה ימים ללא מים, שהם התורה), ומבאר כי עיקר מטרת הקריאה היא לתקן את שלושת חלקי השכל המהווים מחיצות הגנה רוחניות ^[2]. המיקוד המרכזי כאן הוא על המוח השלישי – ספירת ה"דעת" ^[2]. מובהר כי הדעת האמיתית והגבוהה ביותר אינה בנויה על חקירות פילוסופיות, ספקות או ניתוח שכלי אנושי פגום ^[2]. אדרבה, ההכרה הברורה במציאות אלוקים נקנית דווקא כאשר האדם נשען על מסורת הנבואה ואמונת האבות, כפי שמודגש: "וְהָעִקָּר הַדַּעַת, שֶׁהוּא הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה... וּבְלִי שׁוּם חֲקִירוֹת כְּלָל" ^[2].

סעיף יב

מתוך הגדרת ה"דעת" כאמונה טהורה, מוריד זאת רבי נתן לפרקטיקה יומיומית של עבודת הנפש אל מול פיתויי היצר, מחשבות זרות ובלבולי אמונה ^[2]. כאשר מתעוררים באדם ספקות או תאוות, הנטייה הטבעית היא להיאבק בהן חזיתית, אך רבי נתן מורה על אסטרטגיה הפוכה: הישענות על נקודת האמת הפנימית שאלוקים הוא המציאות כולה, ובריחה אל תוך האמונה ^[2]. ואם המחשבות ממשיכות לרדוף, ההוראה המעשית והנוקבת היא התעלמות וסירוב למשא ומתן: "אַל יִסְתַּכֵּל עַל זֶה כְּלָל וְיַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּאֵינוֹ יוֹדֵעַ" ^[2]. כוח זה של בריחה אל הדעת והתעלמות מהפיתויים נשאב מכוחו של הצדיק האמיתי, המעניק לנו את החוזק הפנימי ^[2].

סעיף יג

רבי נתן עובר לעסוק באתגר המרכזי שלאחר קניית האמונה – השמירה עליה ^[2]. הוא מדגיש ש"שמירת הדעת" מפני בלבולים מתאפשרת אך ורק על ידי התורה הקדושה שניתנה לנו על ידי משה רבנו ^[2]. משה מסמל בעצמו את שלמות הדעת, והוא הורה לנו שתכליתה הסופית של כל השגה אינה חקירה תיאורטית, אלא הקיום המעשי של התורה והמצוות ^[2]. ההיצמדות לדרך זו מגינה על שכלנו. מתוך כך תוקנה קריאת התורה בציבור כדי להמשיך עלינו בקביעות את דעתו של משה: "וְעִקַּר שְׁמִירַת הַדַּעַת הוּא עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּתְּנָה עַל־יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ" ^[2].

סעיף יד

בסעיף זה מעמיק רבי נתן בסוד מהותה הפנימית של התורה. התורה אינה אוסף חוקים אלא מהותה היא גילוי שמותיו הקדושים של הבורא, שכן: "כִּי אוֹרַיְתָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא" ^[2]. תכליתן של יציאת מצרים ומתן תורה הייתה לגלות ולהכיר את שמו ^[2]. אולם, הכרת שמו של אלוקים אינה אירוע היסטורי חד-פעמי אלא עבודה תמידית. על סמך הפסוק "וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה" ^[2], מוסבר שהגדלת השם חייבת להיות נוכחת בהווה. קריאת התורה היא הכלי המעשי שלנו ליישם זאת; בכל פעם שאנו קוראים בתורה, אנו מעוררים את הארת הניסים של יציאת מצרים ופועלים "לְהַמְשִׁיךְ הַגְדָּלַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵחָדָשׁ" ^[2], וחווים את קבלת התורה כהתרחשות עכשווית כהיום הזה ^[2].

סעיף טו

על בסיס ההבנה שתכלית הכל היא גילוי השם, מוסבר כי הניסים והמופתים שנעשו במצרים ועל הים נועדו להראות את שליטתו המוחלטת של הבורא בטבע ^[2]. המטרה של אותם ניסים גלויים הייתה אחת: לנפץ את אשליית הטבע העיוור ולגלות את ההשגחה הפרטית, כדי: "לְבַטֵּל דַּעְתָּם הַמְשֻׁבֶּשֶׁת שֶׁל טָעוּת מִצְרַיִם" ^[2], וכך ללמד את האדם לזהות את אלוקים הפועל תמיד בתוך גדרי העולם.

סעיף טז

כאן משרטט רבי נתן סדרת שלבים רוחנית ומרתקת המראה כיצד הניסים וההתחדשות תלויים במנהיג האמיתי ^[3].
השלב הראשון מתחיל בתפילתו של ה"בעל כוח", תפילה עזה ותקיפה הניצבת מול כוחות הטומאה בסוד "ויפלל", באמצעות כלי נשק הנקרא "מַטֵּה עֹז" ^[3].
השלב השני הוא יצירת הניסים: מאותה תפילה בבחינת דין נבקע הים ונוצרו הניסים, "וְהָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים שֶׁנָּתַן בְּפַרְעֹה" ^[3], השוברים את חוקי הטבע.
השלב השלישי הוא שתכלית הניסים היא להגדיל את שמו של אלוקים ^[3].
השלב הרביעי והאחרון סוגר מעגל אל ההווה: בזכות אותה תפילה והגדלת שם אלוקים, אנו זוכים לקבלת התורה ולהתחדשות הרוחנית ב"כָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁהָאָדָם עוֹמֵד בּוֹ" ^[3].

סעיף יז

סעיף זה מציג פסקת חיזוק מטלטלת ועוצמתית ביותר. הכלל בעבודת הנפש הוא עיקרון ההתחדשות המוחלטת ^[3]. על כל אדם, ללא תלות בעברו, להימנע מייאוש או שחיקה, אלא: "יִהְיֶה בְּעֵינֵי עַצְמוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם כִּבְרִיָּה חֲדָשָׁה מַמָּשׁ" ^[3]. העבודה של היום הספציפי הזה לא נבראה מעולם ^[3]. אפילו נשמות הצדיקים הגדולים אינן יכולות לתקן את היום הזה, כי הן "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי", והיכולת לתקן מסורה רק לך – "כִּי עָלֶיךָ נָפַל חוֹבַת הַיּוֹם" ^[3].
מתוך כך מבואר הפסוק "כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה" ^[3]. כאשר האדם חווה התגברות עצומה של היצר וכוחות ההסתרה הכובשים אותו בכוח (בסוד "הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם"), ההוראה היא שדווקא אם יתחזק בתוך החושך – ההתגברות עצמה תהפוך למנוף המייצר את התהודה הגדולה ביותר של הגדלת שם אלוקים בעולם, "כְּהַיּוֹם הַזֶּה" ^[3].

סעיף יח

רבי נתן סוגר מעגל וחוזר אל היסוד שעליו הושתתה ההלכה כולה – התקנה שלא לשהות שלושה ימים ללא קריאת התורה, אך מוסיף לה עומק נפשי ^[4]. העליות והירידות התכופות הן חלק אינטגרלי מעבודת הנפש, בסוד הפסוק "יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר", ומטרתן לייצר באדם התחדשות תמידית ^[4].
כדי שהאדם לא יישבר בימי ההסתרה, חושף רבי נתן את ההבטחה במדרש: "אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁהֶה הַצַּדִּיקִים בַּצָּרָה שְׁלֹשָׁה יָמִים" ^[4]. גבולות ההסתרה תמיד קצובים ^[4]. המדרש מדגים זאת על יוסף ששחרר את אחיו ביום השלישי, וכן במפורש על דוד המלך ועל יונה הנביא שניצל ממעי הדג ביום השלישי ^[4]. היום השלישי הוא תמיד זמן מובטח של תקומה, בבחינת "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו" ^[4]. זו הסיבה שאנו קוראים בתורה בטרם יעברו שלושה ימים – אנו מקדימים ושואבים את כוח ההתחדשות כדי להתרומם מהמיצר.

סעיף יט

בסעיף זה מבאר רבי נתן כי המטרה של כל תקנות קריאת התורה בציבור, על הניגונים וטעמי המקרא שבה, היא להקים עבורנו תזכורת חיה ומתמדת למעמד הר סיני ^[4]. המנגנון הזה נועד כדי "שֶׁעַל־יְדֵי זֶה נִזְכּוֹר וּנְקַבֵּל בְּכָל עֵת קַבָּלַת הַתּוֹרָה" ^[4]. פעולת הקריאה מאפשרת לנו להתחדש, לאגור כוחות פנימיים, למשוך את האמונה והדעת אל תוך מציאות חיינו, ולזכות בחיבור יציב אל אלוקים גם בתוך סערות הזמן ובלבולי השגרה ^[4].

תובנה מסכמת

המהלך השלם והעמוק שנלמד בדפים אלו חושף כי החיבור אל אלוקים והאמונה בו אינם הישג סטטי שאפשר לנוח עליו, אלא תנועה חיה הפועמת ומתחדשת מדי יום ביומו. קריאת התורה מהווה את העוגן שלנו בתוך מציאות רווית הסתרות, ניסיונות ושינויים. היא מלמדת אותנו שכל התגברות של קושי, פיתויים או תקופות של ירידה אינה עדות לכישלון, אלא דווקא קריאה עמוקה לזקק את האמונה הטהורה ולגלות את שמו של אלוקים מחדש במציאות העכשווית, "כְּהַיּוֹם הַזֶּה". כאשר אנו מסרבים להתייאש או להיגרר למשא ומתן עם הבלבולים, ובוחרים להתייצב מחדש כבריאה חדשה אשר חובת היום מוטלת אך ורק על כתפיה, אנו הופכים את משברי ההסתרה למנוף העוצמתי ביותר לבניית דעת שלמה ואמונה מאירה שלא ניתן לכבותה.