דף רי״ד

שם ההלכה: הלכות קריאת התורה הלכה ג
מראה מקום של העמודים: דף ריד עמוד ב, דף רטו עמוד א ודף רטו עמוד ב, דף רטז עמוד א

בלימודנו היום, נצלול למהלך מחשבתי עמוק של רבי נתן, המקשר בין כוונות חודש אלול לתיקון כוחות הנפש. המהלך מבוסס על סוד הפסוק "הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ" ^[1]. חודש אלול הוא הזמן המסוגל לתקן את פגם הברית, שהוא ביסודו אובדן הדרך הישרה בתוך "ים" העולם הזה, פגם החוסם הן את מציאת הזיווג והן את עבודת התפילה.

סעיף א

רבי נתן פותח בהקבלה בין מציאת הזיווג לבין היכולת לעמוד בתפילה לפני אלוקים. כאשר האדם חורג מן המסלול הנכון, המציאות כולה מתנגדת לו. הדבר רמוז בפסוק: "וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ" ^[2], שראשי התיבות שלו יוצרים את המילה 'אלול' ^[2]. תיקון חודש אלול נועד להסיר התנגדות זו, ולהשיב את ההרמוניה בין האדם למציאות הסובבת אותו, כדי שהכל ייטה אחר רצונו.

סעיף ב

במדרגתם של הצדיקים הגדולים מתגלה כי "שֶׁאֵצֶל הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין תְּפִלָּה לְזִוּוּג" ^[2]. תפילה חסומה דומה לזיווג המתנגד לאדם. כנגד זה, המצב הרוחני המתוקן מתואר בלשון חז"ל: "אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי" ^[2]. זרימת התפילה בטבעיות היא ביטוי מובהק להארת הדרך, ומקבילה למציאות שבה הזיווג נוטה אחר האדם בהתאמה שלמה.

סעיף ג

כדי שהתפילה לא תיוותר חסומה ותעלה מעלה, קובע רבי נתן: "כִּי צָרִיךְ לְהָאִיר בְּחִינַת הַדֶּרֶךְ בַּתְּפִלָּה" ^[2]. הדרך הרוחנית צריכה להיות סלולה ולהימשך אל ארץ ישראל, ירושלים וקודש הקודשים. פילוס נתיב זה הוא תנאי הכרחי המאפשר לבקשות התפילה להגיע ליעדן בשלמות ומבלי להיתקל במחיצות.

סעיף ד

הפעולה המעשית המאירה נתיב זה היא קריאת התורה. התורה משולה לדרך פתוחה וברורה, בבחינת "דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ" ^[3]. משום כך, "תִּקְּנוּ קְרִיאַת הַתּוֹרָה בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה" ^[3], ובמיוחד קבעו זאת לימי שני וחמישי. ימים אלו מקבילים רוחנית לימי חודש אלול, שבהם עלה משה רבנו אל ההר להמשיך את התורה שהיא בעצמה בחינת "דרך".

סעיף ה

בהמשך לתקנת קריאת התורה לאחר שישראל הלכו "שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא תּוֹרָה" ^[3], מסביר רבי נתן כי התורה מתווה את "עִקַּר בְּחִינַת דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה" ^[3]. תשובה אמיתית דורשת לשלב שתי תנועות נפש: הדרישה לעלות ולא להיעצר, בבחינת "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה" ^[3], והיכולת לעמוד איתן ולא לסגת גם בנפילה לתחתית, בבחינת "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָ" ^[3]. קריאת התורה סוללת את הדרך המאזנת בין שני קצוות אלו בנפש.

סעיף ו

סלילת הדרך מתבארת דרך סוד תמונת האות אל"ף (א'). האות בנויה מיו"ד עליונה המייצגת את ההתעלות ("אסק שמים"), יו"ד תחתונה המייצגת את זמני המשבר ("ואציעה שאול"), וקו אלכסוני (וא"ו) המשמש כרקיע המבדיל ומאזן בין מים עליונים לתחתונים ^{[1, 3]}. (כאן באה לידי ביטוי משמעות מעשית עמוקה לכוונות אלול דרך הגימטריה: תנועת העלייה, 'אסק', עולה 161, ואילו תנועת האחיזה באלוקים גם בנפילה מכוונת לשם אלוקי שנקרא ס"ג, שעולה 63. חיבורם יחד – 161 ועוד 63 – שווה בדיוק 224, שזו הגימטריה של המילה "דרך"). ההכרה המאוזנת שאלוקים מצוי עמנו בכל מצב, היא זו שבונה את הדרך היציבה.

סעיף ז

את קריאת התורה ביום חמישי מקשר רבי נתן לברכת הדגים, ולדמותו של יוסף הצדיק שזכה לברכת "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" ^[1]. מציאות העולם הזה נמשלת לים סוער, וכפי שמסביר רבי נתן: "הַדָּגִים יֵשׁ לָהֶם דֶּרֶךְ בַּיָּם" ^[1]. בעוד שחיות יבשה יטבעו בים משום שאין להן בו נתיב, הדגים מוצאים בו את חיותם. יוסף הצדיק מסמל את מידת היסוד ושמירת הברית – היכולת הייחודית של האדם לשמור על יציבות וטהרה גם כאשר הוא מוקף בים גועש של מניעות.

סעיף ח

התקנה ההיסטורית שלא יעברו שלושה ימים ללא תורה, נועדה למנוע מצב שבו בני ישראל "הָיוּ יְגֵעִים" (עייפים) בדרך ^[1]. עייפות רוחנית זו נובעת מחוסר איזון, כאשר האדם סוטה מן המסלול. קריאת התורה (בחינת משה רבנו) מייצגת את קו האמצע המדויק, שנועד למנוע מן האדם "לִנְטוֹת לְיָמִין וּשְׂמֹאל" ^[1].

סעיף ט

בסעיף החותם מתברר שהתורה כולה מושתתת על המספר שלוש, המסמל את אותו קו אמצע (תורה נביאים וכתובים; שלושה קרואים; ושלושה פסוקים לכל קורא) ^[4]. הקבלה זו ממשיכה לשגרת חיינו, שבה "הֵם שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת בַּיּוֹם כְּנֶגֶד תְּלָת אֲבָהָן" ^[4]. ההליכה העקבית בדרך מאוזנת זו פועלת פעולה נשגבת, שכן מתברר ש"הַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת מִקְרָא קֹדֶשׁ" ^[4]. התפילה מרוממת אותנו אל מעל למגבלות הטבע, ואנו זוכים להכיר בבהירות שהכל מתנהל אך ורק על פי השגחתו ורצונו של בורא עולם.

תובנה מסכמת

תובנה כללית מכל הדף: בניין החיים הנפשיים והרוחניים, ועמידתנו היציבה מול אלוקים ומול בני זוגנו, נשענים כולם על יסוד עמוק אחד – היכולת לגלות את ה"דרך" בתוך הים הסוער של המציאות. דרך זו נסללת מתוך חוסן פנימי ומאבק מתמיד על קו האמצע. האיזון הנפשי, המקביל לצורת האות אל"ף, דורש מאיתנו לא להסתנוור מפסגות ההתעלות, ולא להיסדק תחת כובד הנפילות, אלא להחזיק בהכרה שאלוקים נוכח איתנו בכל מצב ומצב. אחיזה זו יוצרת בנו יציבות מוחלטת – בדומה לדגים השוחים בבטחה במצולות הים – ופותחת שער לתפילה זורמת השגורה בפינו, מתוך תודעה מאירה שהעולם כולו אינו נתון לחוקיות עיוורת, אלא מונהג ברחמים ובהשגחה פרטית מדויקת.