דף קנ״ה

שימו ♥️

הרעיון שמופיע היום בסיום הלכה א' הוא באמת אחת הפסגות והמרגשות של הלימוד.
רבי נתן לוקח כאן הלכה פונטית פשוטה לכאורה (הגייה נכונה של מילים), והופך אותו למדריך עוצמתי מעשי לחיים.

אתמול (דף קנ"ה) למדנו על כך שקריאת שמע היא התעלות ו"ביטול אל התכלית".

אבל כאן מתעוררת סכנה רוחנית עצומה: "רִבּוּי אוֹר גּוֹרֵם שְׁבִירַת כֵּלִים"
אם האדם רק ירצה להתבטל ולהיבלע באור האינסוף ללא גבול, הכלים שלו יישברו.
המטרה של השם יתברך אינה שניעלם, אלא שנישאר כאן.
כמו שאנו אומרים בתפילה: "וְאָבִיתָ תְּהִלָּה מִגּוּשֵׁי עָפָר".
הוא רוצה את האור בתוך המידות, בגבול, בתוך עולם העשייה.

כאן נכנסת ההלכה המדהימה של חיתוך האותיות בקריאת שמע:
חז"ל מזהירים שחובה "לְהַפְרִיד בֵּין הַדְּבֵקִים"
(למשל, בין המילים "בכל לבבך", לעשות הפסקה קטנה כדי שהאותיות לא יתחברו).

מדוע? כי כל אות ומילה הן 'כלי'.
כשאנו מפרידים את המילים, אנו נותנים "גְּבוּל וּמִדָּה וְצִמְצוּם לְכָל כְּלִי"
אנו מונעים מהאור להתערבב ולהפוך לאש שורפת של "ריבוי אור".

תראו איזה סוד עצום חושף כאן רבי נתן:
בפסוקים מתוארות 'חיות הקודש' (המלאכים) שרצות הלוך ושוב ("רצוא ושוב").
מרוב אהבה ואש אלוקית, הן מגביהות את עצמן מעבר לגבולן.
מחמת האימה והאש הזו הן מזיעות, ומאותה זיעה – נבראת אש הגיהינום!
כלומר, אש הגיהינום בשורשה היא "ריבוי אור" של קדושה שפרץ את הגבולות.
וכשהאש הזו יורדת לעולם שלנו, היא הופכת אצל הרשעים ל רִבּוּי תַּאֲוָה
התאוות הבוערות, הכעסים והיצרים – כולם נובעים מהתלהבות שפרצה את הגבול והכלים.

ומה התיקון לכך? הדיבור המדויק שלנו בקריאת שמע!

תראו איזה יופי, חז"ל המסכת ברכות אומרים: "כָּל הַמַּפְרִיד בֵּין הַדְּבֵקִים מְצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנֹּם"
מדוע דווקא זה השכר על הדקדוק בקריאת שמע? מצננין לו גיהינום ?
נשמע מוזר כזה לא?

אבל אצל רבי נתן הכל יושב פיקס...

כשאנחנו עוצרים שנייה, חותכים את המילים ומפרידים ביניהן,
אנו מושכים את האור האלוקי לאט, בהדרגה, בצמצום הנכון.
אנו מתקנים את "ריבוי האור" של חיות הקודש, מונעים את "ריבוי התאווה",
ופשוט... מכבים ומצננים את אש הגיהינום והיצרים שבתוכנו!

לכן מי שעושה כלים וגבולות לחיים שלו, לחושך שלו, לאור שלו, לא יסבול מאותו גיהינום שנוצר מכך...

אהבתם? לייקו😇